יש אנשים חוצפנים שלא ממש מבינים מה זה מרחב אישי. הייתי באירוע שבו לא הכרתי כמעט אף אחד. הסתובבתי לי עם כוס שתיה ביד ועסקתי באחד התחביבים הכי אהובים עלי - בחינת הלבוש של הנוכחים. לא היה על מה להסתכל, הרוב היו קורבנות אופנה והשאר קורבנות של עצמם. מדהים אייך שאנשים לא יודעים להתלבש. שחור היה הצבע השולט ומידי פעם היו הבלחות של צבע שלא בהכרח התאימו ללובשת או לאירוע.
סאדנלי!!! בלי שום משחק מקדים ניגשה אלי מישהי, דחפה את היד שלה לכיוון החזה שלי תפסה את השרשרת שענדתי והביעה התלהבות יתרה ממנה. האמת הסכמתי איתה כי השרשרת הזו היא בהחלט פריט מנצח אבל הייתי בשוק. ככה לאור יום בלי שיכולתי להתגונן היא פלשה לי למרחב האישי באופן ברוטאלי ביותר. קשה להסביר את מה שהרגשתי. גם כך כל החיבוקים והנישוקים החברתיים לא ממש אהובים עלי. אז מילא כשזה בין חברים טובים אבל לא היה לי שמץ של מושג מי זו הגברת הזו ומה היא רוצה מחיי. עמדה החזיקה את השרשרת בידיה, דיברה בהתלהבות ס"מ בודדים ממני ואני אנה אני באה. מיד חישבתי את דרכי לטקטיקת נסיגה מתוחכמת. תוך כדי הנהון והסכמה לכל מילה שלה בצעתי שחרור של השרשרת מידה ואז צעדתי צעד גדול לאחור. אחרי שנשמתי עמוק ונפרדתי מהפולשת הזרה התחלתי לתהות שמא עלי לנקוט בדרכה של הזמרת המפורסמת ולשמור נגיעה. המחשבה חלפה בראשי ומיד יצאה. לא צריך להרחיק לכת, מה גם שמדובר על שמירת נגיעה בין המינים וזו לא הייתה הבעיה במקרה דנן. הבעיה היא השמירה על גבולות המרחב האישי. אני לא זוכרת מתי שמעתי לראשונה על המושג הזה אבל מיד כאשר נתקלתי בו אימצתי אותו לחיקי ללא שמירת נגיעה. המרחב האישי נותן לנו את הרגשת השליטה העצמית. ברגע שיש פלישה החיישנים מאותתים לנו שיש כאן מצב של סכנה. במצב כזה כל אחד מגיב אחרת ורובנו משדרים אי נוחות. הבעיה היא שיש אנשים שלא מודעים למרחב הזה ופולשים אליו תדירות. אנחנו הישראליים טובים בחדירה הזו. הלוא כל ישראל חברים. אז זהו שלא.
אין כל סיבה לעמוד מול הפרצוף שלי במרחק של שני ס"מ ולדבר איתי. אני ממש לא רוצה להריח את הבצל שאכלת בארוחת הצהריים או את הריחות האחרים שאת או אתה מעבירים לסביבה. יש מצבים שהנסיגה לאחור היא הפתרון המתבקש אבל יש מקומות שזה בילתי אפשרי. בתור של הקופה המהירה בסופר כשאין עגלה שמפרידה, או בתור לחדר ההלבשה בחנויות. ממש שוק מה שהולך שם. דבוקים בלי יכולת הפרדה ואין יכולת לשמירה על מרחב אישי בטוח. תתרחקו בבקשה! אין סיבה שתעמדו אחד על הגב של השני. לא בא לי להרגיש אותך קרובה אלי ולשמוע את השיחה שלך עם אמא/אבא/סבתא/חבר. מילא שזה בקול רם אבל למה ישר לתוך האוזן שלי. יש עוד דרכים לפלישה וזה מהסוג היותר מעצבן. המגע. יש שנוהגים להסב את תשומת הלב אליהם ע"י תחיבת אצבע, כאילו מה נסגר איתכם? אל תיגעו בי. אם אני לא מקשיבה סימן שזה לא מעניין אותי. חייבת לציין שהקורונה עשתה עמדי חסד. הגענו סופסוף לשלב שמותר להלך בציבור ללא מסכות אבל עדין יש סוג של חשש באוויר. הרוב משתדלים להתרחק מהתקהלויות ומקירבה מיותרת וזה נהדר. אולי אפשר להוציא הנחיה שעל הציבור להמשיך ולשמור על מרחק ביטחון אחד מהשני. לדעתי זה יעשה לנו רק טוב.
אז עמדתי שם באירוע והסתכלתי על ההתנהגות של האנשים. יש מין ריקוד כזה שאנשים מבצעים. אחד מתקרב והשני מתרחק אחד נוגע והשני מזדעזע. אנחנו יצורים מורכבים. מצד אחד חסרי גבולות מצד שני לא סובלים כשמתקרבים ונוגעים בנו. מאחר ורק על עצמי לספר ידעתי, בבקשה לא לגעת בי ו/או באססוריז שלי. ראו הוזהרתם.
יולי 2022