שוקולד הוא מאכל עם קונצנזוס, כולם אוהבים אותו. הוא מופיע בעשרות צורות וטעמים, בעוגות, בחפיסות, בנוזל וכקישוט. לכל אחד יש את הבחירות שלו ואת הטעמים שהוא אוהב. יש שמעדיפים שוקולד חלב ויש פלצנים שלא נוגעים בשוקולד אם הוא לא מריר 70% מוצקי קקאו ואפילו יותר. יש אפילו מקצוע שנקרא שוקולטייר – "אדם שמקצועו אומנות, עיבוד והכנת ממתקים ומוצרים שונים משוקולד" עד כדי כך זה משמעותי בחיינו.
לא להאמין כמה התעסקות יש סביב שוקולד ודוקא לי באופן מעצבן ומרגיז הוא גורם להרגשה רעה. התופעות שהתגברו עם השנים תמיד די דומות. עליה בדופק, בחילה ומיד אבל מיד הופעת רגשות אשמה. לפעמים אני חוככת בדעתי מה גורם למה. האם רגשות האשמה מופיעות בגלל ההרגשה הרעה או שההרגשה הרעה מגיעה בגלל רגשות האשמה. אני סבורה שרגשות האשמה מופיעות בגלל שתי סיבות משמעותיות. הראשונה בגלל שאני נזכרת מיד ששוקולד עושה לי רע ואני מכה על חטא שאכלתי והשניה שאני חושבת על מספר הקלוריות שדחפתי לפה בשניה אחת אבל אולי זה בדיוק ההפך? מה שבטוח שהכול בגלל השוקולד.
לקח לי זמן להבין שאני צריכה להשתדל להמעיט כמה שאפשר מהדבר הטעים הזה. לא ממש רציתי לקבל את האיתותים של הגוף שלי שזה לא בא לו בטוב אבל מה לעשות זה קורה כל פעם שאני מתעלמת ובולסת. לצערי שוקולד מהווה בסיס לכל מסיבה, חגיגה, פרידה, בכי ונהי. כילדים הבנו שבכל יומולדת יש עוגת שוקולד עם קרם שוקולד ואם אפשר גם סוכריות עם שוקולד. בכל מסיבה יש תמיד משהו עם שוקולד. מליקר ועד עוגיות, עוגות מפונפנות וסתם קוביות שוקולד. בכל פרידה (מכל סוג) מעורב שוקולד. מייחסים למתוק הזה תכונות מרפאות גם גופניות וגם נפשיות. הוא אנטי אוקסידנט (מה זה אומר לכל השדים והרוחות), הוא משפר מצב רוח (שזה חשוב ביותר במצבינו), ובאופן מוזר עוזר לשליטה ואיזון של רמת הסוכר בדם. כמובן שזה הכל תלוי במינון של מוצקי הקקאו והכמות שדוחפים לפה. עלי זה לא עובד, פעם אכלתי שוקולד בלי בעיות ואפילו הרבה. תמיד העדפתי שוקולד חלב שלדעת מביני ענין הוא בכלל לא שוקולד. כנראה שכבר אז הגוף שלי ידע מה טוב לי ומה לא. בדרך כלל אני מקשיבה לו לגוף (נו לא ממש) אבל מידי פעם אני מתפרעת ואז מתחרטת.
מיד אחרי כל הטריאדה (דופק גבוה, בחילה ורגשות אשמה) אני יוצאת בהצהרה לעיתונות. זהו, מעכשיו אני לא נוגעת יותר בשוקולד. בדרך כלל ההצהרה חיה ונושמת שבוע, שבועיים ואז היא נעלמת באיזה תהום נשיה ואני שוכחת. ככה זה עם הצהרות. אנחנו מצהירים בקלות יתרה אבל עם הזמן יש עליהן דין נשכחות ולא ממש מתייחסים אליהן. עשרות פעמים הצהרתי שאני פוצחת בדיאטה ומיד דחפתי לפה עוגה טעימה וקינחתי בעוגיה או שתיים. כשהילדים היו קטנים הצהרתי שאני אהיה יותר מבינה ופחות עצבנית. אז הצהרתי, זה לא עבד הם היו מעצבנים ברמות. גם ברמה האישית וביחסים עם כל מיני קולגות וחברות, בדרך כלל לאחר שנכוותי ולמדתי על בשרי, אני יוצאת בהצהרות אבל לצערי זה לא תמיד כזה פשוט. יש גם הצהרות בנוגע לשר החוץ ואני ממש משתדלת אבל זה חזק ממני 'לא להעיר יותר על זה שהוא שוטף כלים ומשפריץ מים על כל המטבח' לפחות הוא שוטף כלים נכון? חודש חודשים אני שותקת ואז ההערה פשוט פורצת החוצה בסגנון סינון הורג.
לפעמים נראה לי שכל ההצהרות האלו שוות לתחת, הן יותר מהפה אל החוץ. לעיתים בלי הצהרות זה עובד הרבה יותר. אני למשל לא עולה על מתקנים בלונה פארק. הבנתי מזמן שאני פחדנית ובית דין לא יעלה אותי עליהן. לא הצהרתי אלא הבנתי והאמת חילחלה פנימה לרמת ביצוע. עם שוקולד זה יותר קשה כי זה טעים בטירוף!!!
נובמבר 2024