החג האחרון בחגי תשרי הוא שמחת תורה. החג שמסמן חגיגות והקפות אבל מרגיש לי שהוא החג הכי מסכן. החג שמסמן לנו שזהו נגמרו החופשים הארוכים והגשרים עם שישבת. החג האחרון בחודשיים הקרובים. החג האחרון לפסטיבל הארוחות והבליסות וזהו ממחר דיאטה. החג שיש לי הכי מעט מה לכתוב עליו. החג האחרון וזה ממש גורם לדיכאון ומצפים ממני שאחגוג. נו באמת. בשמחת תורה חוגגים את סיום קריאת התורה והתחלת מחזור קריאה חדש, מבראשית. יש בינינו אנשים הנוהגים לקרוא את התורה במשך שנה שלמה. מתחילים מ'בראשית ברא' ומסיימים בהגעת משה כמעט עד הכניסה לארץ ישראל. מודה קריאת התורה שלי התקיימה רק בבית הספר, גם כשאני הייתי תלמידה וגם כשהקראתי לילדי כאשר הם היו תלמידים. פעם חגגנו את כל החגים. בתור ילדה, היינו מקבלים לכבוד החג דגל מיוחד לכבוד שמחת תורה. דגל צבעוני מקרטון. היינו מתלבשים יפה, בדרך כלל בלבן והולכים עם ההורים להקפות. אני זוכרת את תהליך בחירת הדגל, שיהיה הכי צבעוני עם דלתות נפתחות במרכז וכל מיני דמויות רוקדות. אני גם זוכרת עצבות או שמא יש לומר עצבים שקשורים לדגל. מילא שהיו ממחזרים דגלים, עם זה עוד אפשר לחיות. הבעיה הייתה הרבה יותר משמעותית. לי לא היה תפוח אדום ומבריק בקצה המקל של הדגל. אימא שלי שלא כמו הרבה אמהות אחרות לא הסכימה לקנות לי את התפוח המצופה הזה. כמה התחננתי כמה ביקשתי, שום דבר. אימא פשוט אמרה לא וזהו. אני זוכרת את עצמי מייחלת לטעום מהאדום האדום הזה. לא יודעת למה היא לא הסכימה, אולי בגלל הכסף, אולי בגלל הסוכר, אין לי מושג. עד היום למען האמת, לא טעמתי כזה תפוח. אין לי מושג במה ציפו אותו. סביר להניח שבסוכר עם הרבה צבע מאכל, הכי לא בריא שיש.
כזו הייתה אימא שלנו, לא הלכה עם הזרם, תמיד היא הייתה שונה. מיחזרה בגדים, יצרה מאכלים משאריות והרבה לפני כולם היא החלה לאכול "בריא". הייתה לה תורה משלה עם דעות ואמונות מה בריא ומה לא. היא שתתה תה מעלי סירפד מיובשים. ארוחת הבוקר שלה הייתה באופן קבוע לחם שחור עם המון פטרוזיליה, עגבנייה וביצה קשה. כמעט ולא נגעה בסוכר. היא נהגה ללכת לישון בשמונה בערב! והרבתה בפעילות גופנית בעיקר ניקיונות אבל גם צעדות ארוכות ואיסוף בקבוקים למיחזור. בקיצור בריאותנית אמיתית שהקדימה את זמנה אבל לי לא היה תפוח מצופה ברוטב אדום מתוק ומבריק. התפוח האדום הוא רק דוגמה לדבר מושרש ולא מובן. גם עכשיו במרום גילי למרות שאני כבר מקבלת החלטות באופן עצמאי מזה מספר שנים, טרם הצלחתי להביא את עצמי לקנות את התפוח הזה. מידי פעם אני נתקלת בכאלו תפוחים ואימא שלי יושבת לי על הכתף ואומרת אל תיקני ואני לא קונה. יש משהו בדברים שסוחבים מהבית. מה מותר ומה אסור. מה לקנות ומה לא. מה ללבוש ואייך להתנהג. אנחנו מושפעים מהבית בו גדלנו גם אם אנחנו לא ממש מודים בזה.
הילדים שלי לא הקיפו אף פעם את ספר התורה בבית הכנסת. לא בהקפות הראשונות וגם לא בשניות, המצאה תל אביבית כדי לאפשר גם לחילוניים להקיף. לא קניתי להם דגל ולכן גם לא היה תפוח. לדעתי גם הם לא אכלו מהאדום האדום הזה. למען האמת לא ניראה לי שהם בכלל יודעים על מה אני מדברת. אם תשאלו אותם הם יספרו לכם על שטויות אחרות שאני הכנסתי להם לראש. בערב החג האחרון הזה הודעתי לכולם שאין ארוחה. זהו אי אפשר יותר, נמאס לי לבשל ולארח. הילדים שהתארחו אצלינו בשבת ממש יום לפני וידעו שניפגש בחג עצמו למחרת, לא התמרדו. כנראה שגם להם נמאס. שר החוץ ואני נהנו מערב שקט ורגוע בבית. לפעמים צריכים לנשום קצת ולהירגע.
אוקטובר 2023