השבוע חוויתי תחושה של שסעת או בעברית מדוברת הפרעה דו קוטבית. במהלך דצמבר עקב ריבוי עבודה ואורחים זנחתי לחלוטין את הפעילות הספורטיבית שלי. ההזנחה לוותה בקולות קרכצן מרובות וקולניות בסגנון של "אוי איזה דיכאון שאני לא מצליחה להגיע לחד"כ" ו "אני כ"כ עסוקה שאני נאלצת לוותר על הספורט השבועי שלי וזה ממש לא תקין" כאשר בעצם בתוך תוכי הייתי פשוט מאושרת. ספורט אינו אחד הדברים הכי אהובים עלי, אני מתייחסת למטלה זו כמו לביקור אצל לרופא שיניים. עדיף לטפל עכשיו כשהבעיה קטנה ולמנוע הסלמה ולהגיע לטיפול שורש. אני מדחיקה את הפחד במקרה של רופא השיניים ואת העצלנות הטבועה בי במקרה של הספורט, מתלבשת בהתאם לאירוע ויוצאת למשימה. כמובן שכל הזדמנות לפספוס תור בשני המקרים מתקבלת באושר עילאי.
כפי שניתן להבין לא התאמצתי יתר על המידה על מנת להתאים את הלו"ז הצפוף שהיה לי וויתרתי בקלות על הספורט השבועי. בדרך כלל אני מקדישה מפגש חד שבועי לחדר כושר עם שלומי המדריך ועוד מפגש להליכה של 5 ק"מ משולבת בריצה קלה וקצרה על ההליכון הביתי. כשנחה עלי הרוח וזה נדיר ביותר אני פוקדת את ההליכון פעמיים בשבוע. על פניו תוכנית שמירה על כושר לא רעה כלל ואני מתמידה בה כבר מספר שנים. לא מאמינה שמתמידה אבל לפעמים קורים ניסים. בתחילת ינואר הכרחתי את עצמי וחזרתי לפעילות הספורטיבית הענפה שלי. לחד"כ זחלתי ואת ההליכון הפעלתי. כמו תמיד בחלק הראשון של המפגש עם ההליכון אני מחפשת אחר סידרת מתח טובה שתעביר לי את זמן הבילוי המשותף. די מהר מצאתי סידרה אוסטרית בשם "המתים של בלום" והתחלתי לצעוד בנוף של שלג מצמרר לצד מתים מדברים. שילוב לא רע והפרק הראשון עבר לי במהירות. בפרק השני התחלתי להיכנס ללחץ. המתח נעשה דחוס מידי בשבילי והייתי חייבת אתנחתא. הבחירה נפלה על עונה 3 של "אמילי בפריז". עברתי ממתח אוסטרי עם מתים, רציחות ופחד לסיפורה הכל כך לא הגיוני, יש שיגידו אפילו מופרך, של בחורה אמריקאית בפריז. אמילי בעלת הגבות העבות והכי לא מותאמות ever שראיתי, התקבלה באופן מפתיע לעבוד בפריז בחברת פרסום. על פניו מצב שיכול לקרות רק לברות מזל במיוחד אבל ניחא. בעונות הראשונה והשנייה מה שהתרחש על המסך עוד היה נסבל אבל בעונה השלישית הכל התדרדר. הבגדים הכי לא הגיוניים בעולם, הרזון הקיצוני של אמילי ושל שאר הנשים בסדרה, הצחקוק המטומטם שלה והגבות אלוהים הגבות.
מאחר והבחירה הייתה מודעת אין לי אלא לבוא בטענות לעצמי. התירוץ שלי הוא שכאשר צריך הפסקה ממתים אין כמו פריז. אז צפיתי קצת במתח האוסטרי וכאשר לא יכולתי יותר עברתי לפריז וכאשר הגועל הגיע למצב של כמעט הקאה עברתי למתים וחוזר חלילה. מצב לא הגיוני של שסעת מובנית. התוצאה נכון לעכשיו 3 פרקים של אמילי ו2 פרקים של בלום.
בפעם הבאה שאני אעלה על ההליכון תיהיה לי דילמה קשה, במה להתחיל, אם בכלל. יש משהו בסדרות מתח שמצד אחד גורמת לי לרצות לראות אייך הכל נפתר והטובים ניצחו לבין ההרגשה הכל כך לא פשוטה שבטח משהו רע יקרה לפני הטוב. בסדרות אירופאיות לא תמיד יש סוף טוב וגם זו דילמה. לגבי אמילי הרי ברור מה יקרה ועם מי היא תתנשק בסופו של דבר, אז למה אני בכלל צופה בסידרה? לאלוהים פתרונים.... לגבי האובססיה שלי להמשיך ולשמור על שאריות כושר זה נובע ממשהו לא ברור אצלי (גנים מאימא?) שגורם לי להרגיש שזה עדין בגדר חובה. אז צעדתי נמרצות, רצתי מעדנות ושילבתי שתי סדרות שכמו תמיד אין שום קשר בינן לבין המציאות. בזמן האחרון יש לי הרגשה שבמציאות של היום אולי עדיף לחיות במציאות המדומה של נטפליקס.
ינואר 2023