השבוע היה שבוע לא פשוט ובעיקר בילתי נסלח. המלחמה בעזה לא מסתיימת, חיילים ואזרחים נהרגים, הטילים מתימן ממשיכים לטוס לכיוונינו ואנחנו עם כמנהגו נוהג. תרתי משמע. גם כשיש אזעקה יש הממשיכים לנהוג (גם ברכבם) כאילו לא קרה כלום. אפילו אני שמקפידה להיכנס לממד ולחכות 10 דקות מרגישה באופן מפתיע אדישות. ביום שלישי למשל בשעה 19:30 שתיתי בנחת קפה, הייתי כבר לבושה ומוכנה לשיעור הניה שלי שממש אוטוטו אמור להתחיל ואז זה קרה. צפירות עולות ויורדות בישרו את בוא הטיל מתימן. הפעם שלא כמו בדרך כלל הטלפון לא הפסיק לצרוח אבל אני הייתי רגועה לחלוטין. עברנו לממד וספרנו דקות. בעשרה לשמונה יצאתי באותה רגיעה למתנ"ס לרקוד כאילו מה כבר קרה. חשבתי על כמה התרגלתי, כמה זה נורא שזה חלק מהחיים שלנו. כמה יש לי וכנראה לעוד הרבה יכולת להתרגל לכל מצב ולא משנה עד כמה הוא חרא. יש איזה סוג של שאננות שנרכשה עם השנים שהכול יהיה בסדר. יתכן שזה נובע מחינוך רב שנים של הנרטיב הלאומי שיש לנו צבא חזק וטכנולוגיה מתקדמת ויש על מי לסמוך. למרות שב 7/10 הכל התנפץ לנו בפנים מסתבר שהצורך להאמין שיהיה בסדר עולה על המצב ולא משנה מה קורה. אולי זה בכלל שכנוע עצמי עמוק שהחיים ממשיכים וצריך להמשיך הלאה.
השבוע הרגשתי שהשכנוע העצמי שהכל יהיה בסדר גורם לי להישאר במין בועה שצריך לצאת ממנה. הפעם הרגשתי שדי. מספיק. צריך להגיב ולא רק בדיבורים. יש את הנטיה האנושית לדבר ולקטר וללרלר ולהתווכח וצריך לקום בבוקר לעבודה וזה המצב וזו דמוקרטיה אז זהו הגיעו מים עד גועל נפש.
השבוע כשכולם שמחו שהנה חזר עוד חטוף פתח האנטי טטנוס את פיו ודיבר באופן דוחה על אימו של החטוף שהוחזר עידן אלכסנדר ועל נסיבות החטיפה. לאחר שהתעוררה מחאה על דברי הבלע האלו הוא פירסם "התנצלות" שהייתה אפילו יותר מקוממת. דבריו המחצופים נחתו לצערי על אוזניים כרויות לרווחה וזה נשתל במוח ולא יוצא משם. ההתנצלות נכתבה, לא נאמרה וזה עובר חולף לו ולא נצרב ואם קוראים אותה לעומק מבינים שזו לא ממש התנצלות אלא לצאת ידי חובה כי אין שם ממש כוונה. המילים הבוטות שנאמרו לא ישכחו וזהו זה נצרב. אין יותר קווים אדומים, הכל מותר וההתעלמות בנוסח 'זה יעבור' רק עושה לזה טוב. חייבת להיות תגובה לגועל הזה. הערה הנבזית גרמה לי לחשוב שמישהו חושב שאנחנו דיקטטורה בסגנון צפון קוריאה. ממתי חייבים להזכיר את שמו של ה"מלך" ירום הודו? יש איזו הנחיה שצריך להגיד את השם המפורש פעמיים ביום ולהשתוות? למה בכלל צריך להודות לו? אם כבר אז אולי להודות לרמטכ"ל ולראש השב"כ (או שהוא כבר לא נחשב) ולראש המוסד ולעוד רשימה ארוכה של אנשים שבאמת מנסים להחזיר את החטופים הביתה. מה זה צריך להיות המילים האלו – כפוית טובה?!!! המדינה היא זו שכפוית טובה. שלא עשתה את מה שמצופה ממנה. שלא היו מספיק חיילים בגבול, שהצבא לא הגיע לאזור וגם כשהגיע לא תמיד עשה את המצופה ממנו. הכי הכי כפוי טובה הוא העומד בראש הפרמידה שלא עושה מספיק כדי להחזיר את כולם הביתה ועכשיו. אנחנו וזה אומר כולנו מגדול ועד קטן צריכים להגיד 800 פעם ביום סליחה למשפחות החטופים וההרוגים מה 7/10 . אנחנו צריכים להתבייש שצריך להילחם כדי שיחזירו אותם. בושה שהמשפחות שיקיריהם עדין שם צריכות לשבת בחום ובקור ולהפגין על דבר שהוא ברור מאליו, לי לפחות. בושה וחרפה לאן שהגענו. שום התנצלות לא מתקבלת. מה שאמרת ישאר צרוב לעולמי עד בזכרון שלי ומעבר לגועל אני מרגישה כעס ועלבון. תתבייש אדם קטן שכמוך. תתבייש. אני לא יודעת מה איתכם אבל לי יש חור בלב מאז ה7/10 ואני יודעת שלא תיהיה תקומה ללא החזרת כל החטופים הביתה ועכשיו!!!
מאי 2025