השבוע טסתי לאילת. עבודה. כבר שכחתי מתי טסתי בפעם האחרונה שלא לדבר על טיסה לאילת. אני זוכרת היטב את הטיסה הראשונה בחיי ממש לפני הגיוס לאירופה הקלאסית. להגנתי אסביר שזה היה טיול מאורגן אבל בקמפינגים. ישנו באוהלים שהקמנו לבד. עזרנו ל"טבחית" לבשל במטבח משותף. התקלחנו במקלחת ציבורית. כדי לקבל מים חמים היה צריך להכניס אסימון. לקח לנו זמן להבין שאסימון אחד מספיק לחצי מקלחת. מזל שהיינו קבוצה ותמיד הייתה חברה שרצה לקנות עוד אסימון. מאז טסתי הרבה פעמים. לא יכולה להגיד שהטיסה היא החלק החוויתי שבטיול אבל היעד תמיד מהנה. הטיסה הראשונה לאילת הייתה במטוס צבאי. ממש לא חוויתי. גם כאן היעד מהנה הדרך פחות. עם השנים הטיסה לאילת הפכה להיות אירוע קבוע. בילוי עם חברות במלון חמישה כוכבים, תענוג. השנה זו הפעם הראשונה מזה שנים שהנופש הקבוע שלנו לא התקיים. בטיסה חזרה מאילת נזכרתי למה אני מעדיפה בשנים האחרונות לנהוג לאילת ולא לטוס. המטוס רקד לו בשמים, קיפץ וקרטע והלב שלי נפל לתחתונים. למה מגיע לי כל הטוב הזה. מזל שנחתנו. מחאתי כפיים בלב. בכל זאת צריך לשמור על פאסון.
במשך שנים נסענו לאילת עם הילדים. יש חוק לא כתוב שצריך לפחות פעם בשנה עם עדיפות ליותר, לקחת את המשפחה לנופש. עדיפות למלון יקר עם מלא כוכבים. אייך הילדים יוכלו להתרברב מול חבריהם שהם היו בנופש שווה? מזל שהיה את נופש 'צבא-קבע' אז לא כאב לי הלב על הבזבוז של לקחת ילדים למלון. הנסיעה לאילת הייתה האתגר הראשון מני רבים שהיינו צריכים לעבור ב"נופש". סיגלנו לנו נוהל קבוע שעזר לנו לצלוח את המסע. מתעוררים באישון ליל ומעמיסים על האוטו את כל תכולת הבית "למקרה ש". בשקט בשקט מעבירים את הילדים לאוטו תוך כדי עירסולם, חיבוקם ונישוקם רק שאלוהים יעזור לנו והם לא יתעוררו. נוסעים בחושך, בדממה ומתפללים. בדרך כלל התפילות הועילו עד מצפה רמון. לשם כנראה, ה'כול יכול' לא מגיע. לאחר פיפי ואוכל המשך הדרך היה כרוך במריבות סוערות של הילדים וגערות תוך שליחת יד אחורה לצורך הרגעת הרוחות שלי. לא עזר. הכניסה לאילת לוותה בהערת אזהרה – המשוגעים הגיעו. המזל היה שבדרך כלל ירדנו עם עוד כמה משפחות, אז הילדים שלי נטמעו בערב רב של ילדים שרצו בלובי, לחצו על כפתורי המעלית ונכנסו לחדר האוכל בשאגות קרב. איזו בושה. בדקנו הרבה בתי מלון באילת. אף אחד מהם לא ממש התאים לילדים ואלו שכן לא ממש מהתאים למבוגרים. מזל שהם גדלו. לא שההתנהגות שלהם השתנתה יותר מידי, אבל עכשיו הם נוסעים לבד.
במהלך השנים אילת הפכה למכה של הקניות. כל מי שלא יכלה להרשות לעצמה מסע קניות בחו"ל נסעה לאילת. הכול בלי מע"מ אז בטח יותר זול וגם אם לא אז מה. אנחנו בנופש אז חייבים לבזבז. קונים בלי הכרה. שומרים על תלושי החג במיוחד לנסיעה לאילת. מתרצים כל קניה בתירוצים שלא מהעולם הזה. הילדים גדלו אז חייבים נעלים חדשות בדגש על הרבה. בדיוק יש מבצע לכוסות תה עם מקום מיוחד ללימון, מה לא נקנה? הגדילו ועשו אלו שלוקחות איתן את הסטייליסטית האישית לבחור בגדים. בימי טרופים אלו של הקורונה אם אי אפשר לטוס לאיטליה גם אילת מספקת את הסחורה. בטיסה חזרה עלו למטוס 3 יפיפיות עם ביגוד ומראה תואם. התרשמתי. גבוהות, רזות, 'בלונדיניות', מעילים תואמים בצבעים שונים. אחת מהן סטייליסטית ידועה. לפי השקיות ניראה שהן עשו חיים באילת.
פעם ראשונה שנחתתי בשדה התעופה רמון. המקום מרהיב, ענק וחדש. יורדים מהמטוס והולכים ברגל לפתח הטרמינל. מטיילים לבד על המסלול. אין מטוסים בשמים ואין המולת שדה תעופה רגילה. עצוב, רק היה חסר השיח המתגלגל ברוח כדי שניכנס לאווירה המתאימה. ממש בלוז לשדה תעופה נטוש.
דצמבר 2020