השבוע הצחקתי את עצמי. לא ממש הבנתי מה מצחיק אותי ומאחר ויש לנו בהיסטוריה המשפחתית אלצהיימר מיד עשיתי לעצמי 'מיני מנטל' (שאלון התמצאות למי שלא מהברנז'ה). בדקתי שמא מדובר באיזה התרופפות קשרים במוח ולאחר שעברתי אותו בהצלחה נרגעתי. הבנתי שמה לעשות בגילי המתקדם יש אכן התרופפות מסוימת אבל לשמחתי לא כזו המצריכה אשפוז כפוי. המשכתי לצחוק וההקשר צף ועלה וזה הצחיק אותי עוד יותר.
לפני הרבה שנים, ממש הרבה שנים בערך לפני 15 ק"ג נסענו לטיול בספרד. שני זוגות עם מגבלות כספיות כאלו ואחרות שנסעו לטייל באזור קטלוניה שכולל את ברצלונה וסביבתה. המסלול היה מעגלי, הרבה חופים הרבה נופים ולקראת הסוף היינו אמורים לעצור יומיים באנדורה. למי שלא יודע אנדורה היא נסיכות קטנה תקועה בהרים בין ספרד לצרפת והכי חשוב הקניות שם פטורות ממס. במשך כל הטיול כל פעם שרצינו, הבנות שבחבורה, לקנות משהו מיד נעמדו הגברברים ואמרו למה לקנות עכשיו תחכו לאנדורה. האמת נשמע משכנע. וכך חלפנו על פני החנויות וחיכינו לאנדורה. כגודל הציפיה גודל האכזבה. אנדורה התגלתה כמלכודת תיירים עם חנויות של מותגים במחירים מטורפים. אחרי שצחקנו מהשטות של 'נחכה לאנדורה' הכנסו את הביטוי למילון המשפחתי ומאז אני לא מחכה יותר לאנדורה, לפחות כך סברתי. והנה פתאום שמתי לב שמבלי משים אני בהחלט מחכה לאנדורה.
בשבוע הבא אני יורדת לאילת לארבעה ימים. הטיול השנתי הקבוע שלי מטעם הסתדרות האחיות. מי שלא עושה זאת מפסידה. בילוי של ארבעה ימים בסגנון הכל (כמעט) כלול (חצי פנסיון פלוס כיבוד בצהריים שלא נאבד חלילה במשקל). פלוס שקט מהבנזוג, פלוס חופש מהעבודה, פלוס קניות מהבוקר עד הלילה פלוס חברה טובה בקיצור רק פלוסים. אממה כל הזמן לפני הנסיעה אני שומעת בבק אוף מי מיינד 'את זה תיקני באילת', בול אנדורה. קרם הגוף שלי נגמר, אני מנגבת את המריחות האחרונות שלו אבל חס וחלילה שאני אקנה עכשיו, נחכה לאנדורה, סליחה לאילת. הטיטולי בריכה של הראשון לציון נגמרו ברור שאכניס זאת לרשימה, מתנות שתיכננתי לקנות גם נכנסו לרשימה, מי אמר אני צריך/רוצה הכל יכנס לרשימה. הטוסטר אובן החדש ששר החוץ קנה והתגלה כמפלצת מיד יוחלף בחדש שאני אקנה באילת. כל ה'ביי מי' שמתחבאים מהילדים בארנק קמו לתחיה והם מחכים להתבזבז באילת. הכרטיס הצהוב של 'חבר' מלא עד הקצה ומחכה לשימוש יתר. כרטיס לאחת מחנויות הפארמים שהוצג באתר עם הנחה משמעותית נקנה כלאחר כבוד, בקיצור אני מחכה.
עד השנה נסעתי תמיד עם אותה חברה שהחליטה לצאת לפנסיה ולבלות בלעדי. לאחר שנים של בילוי משותף היה לנו כבר סדר יום קבוע עם החלטות והבנות. לכל אחת היתה רשימה משלה שהסתנכרנה לפי החנויות. בשניה שמגיעות לפאתי העיר פונות ימינה לביג – בדרך כלל פעם ראשונה ואחרונה. חם שם למות ובינינו חוץ משתים שלוש חניות כל השאר פח, לא שזה מנע מאיתנו לעבור חנות חנות. מסמנות וי על האזור הזה ויאללה למלון. בהמשך מקדישות זמן ל'מול הים', לאייס, לא שוכחות את המשביר כי חייבות ולא קנינו מספיק וכמובן שדרת המעצבות הנחשקת. בין לבין יושבות בבריכה, מעיפות מבט על ספר זה או אחר, המון דיבורים, מסז' וקצת אלכוהול. ביום האחרון האוטו מסתכל על השקיות בבעתה ומקרטע לו לאיטו עד המרכז. השנה אני עם בת זוג חדשה אבל ברור לי שהיא תקלוט במיידי את סדר היום הכל כך מיוחד שלנו כאילו מה לא ברור ומובן בו.
כששמתי לב לרשימות ולהכנות לנסיעה השנתית הצחקתי את עצמי. לא חשבתי שאנדורה ממשיכה לככב בחיי. מסתבר שהמורשת החסכונית מתקיימת בי יותר ממה שחשבתי. השילוב של חסכנות וקניות לא תמיד הולכת יחד ובאילת זה פשוט מתבקש. אז כל מה שנותר לי זה לחכות בכליון עיניים וארנק ליום ראשון. אילת היר וו קאם!!!!
אוגוסט 2024