בימים האחרונים לא מפסיקים לדבר על החדשה הכי מרעישה מאז תחילת הקורונה. הקניונים נפתחו. אפשר לחזור לעיסוק האהוב על כולם – קניות. חייבת לציין שלא ממש התמלאתי ששון ושימחה. איך שהוא יצא לי החשק להסתובב ליד אנשים. התהליך החל הרבה לפני הקורונה אבל הוירוס הזה רק הוסיף להתנהגות האנטי סוציאלית שלי. לא להאמין שאני חובבת הקניות המושבעת, מרגישה חוסר התלהבות ללכת לקניון. שומו שמים והאזיני ארץ. פעם קניון היה מילה הקשורה לטיולים. מי לא מכיר את הקניון האדום, קניון שחרות ורבים אחרים. חצינו את קניוני ארצנו ברגלים ובידיים (שתמכו בנו כשטיפסנו...). באופן מפתיע השם שנקשר ישירות לטיולים וחוויה חוץ ביתית הפך לחוויה פנים קניתית. הקמת מרכזי הקניות הסגורים שינו את חווית הקניות לעד. אין צורך להשתרך ברחובות העיר ולחפש חנות זו או אחרת. הכל נמצא בהישג יד, בחורף ובקיץ בסביבה של טמפ' מבוקרת. הבילוי הנבחר לכל המשפחה. כשהבן הבכור נולד גרנו בפתח תיקוה עיר האורות. 10 דקות נסיעה מקניון איילון. זה היה השלב שבו התגייסתי רישמית לסיירת הקניונים. אני והקניון הפכנו לחברים טובים. נפגשתי עם חברות, ראינו הצגות ילדים, פקדנו חנויות בקיצור נהנו, הוא ואני. עם השנים נחשפתי לעוד ועוד קניונים ואני כחיילת מסורה פקדתי רבים מהם. הוגדר יעד, נקבע תאריך, הוחלט על הרכב החוליה ויצאנו בשמחה לכיבוש האתר. לכל כיבוש כזה נקבע סדר יום חובה. סקירה מדוקדקת של היעד וכניסה לפחות ל 75% מהחנויות. מעבר לכך חייבים בשלב מסוים לדגום את אחד מבתי הקפה ולהתיישב לקפה/סלט/עוגה. הקניונים נפתחו בארצנו כפטריות לאחר הגשם. הרצון להכיר את כולם לא ממש צלח אבל את רובם כבשתי גם כבשתי. לצד טיולים בקניונים טבעיים פקדתי את קניוני הקניות מדן ועד אילת. מקניון נחמיה בקרית שמונה ועד קניון מול הים וחבריו באילת. חציתי אותם ברגליים ובידיים (שהסיטו קולבים).
ברבות השנים העניין שלי בקניונים הלך ופחת. רוב הקניונים בנויים על אותו עיקרון. יש בהם חנויות דגל זהות, עוד מספר חנויות של מותגים מחו"ל, כמה בתי קפה וקצת תוספות אזוריות. ראית קניון אחד סביר להניח שראית את כולם. תוספות נחמדות הן חנויות המעצבים אבל גם זה נמאס בשלב כל שהוא. אני נהנית מהשיטוט וההסתכלות. כבר שנים שיותר בוחנת ופחות קונה. הדוחק בקניונים לא מוסיף ואני מרגישה שההנאה פחתה. לא נגמלתי לחלוטין אבל אפשר להצהיר שאני בוגרת גאה של סיירת הקניונים השתחררתי מהשירות. מידי פעם אני יוצאת למילואים, מבקרת ואף רוכשת אבל פחות, הרבה פחות מהעבר. הקורונה שבימים אלו חוגגת שנה לכניסתה לחיינו סגרה בהדרגה את הכל. הקניונים, חנויות הרחוב, חדרי כושר, אולמות האירועים, הכל חוץ מאשר את חנויות האוכל ובתי המרקחת. על שניהם הייתי שמחה לוותר אבל יש דברים שאי אפשר לחיות בלעדיהם. כל השנה האחרונה אנחנו עוברים גמילה בקצב זה או אחר לא רק מהחנויות אלא גם מבני האדם. רוצים לחזור לשיגרה אבל מפחדים. המחוסנים והמחלימים לא יודעים היכן זה יפגוש אותם שוב. גם כאשר הכריזו על פתיחת הסגר לא רצתי לשום מקום. לא לחדר כושר למרות שאני ממש מתגעגעת, לא לחנויות רגילות ואחת כמה וכמה לא לקניונים. אתמול בלית ברירה נאלצתי לקפוץ לאחד כזה לקחת חולצה מהתופרת ולקנות משקפי שמש כי הישנות הלכו לאיבוד. אצל התופרת הייתי לבד והמשכתי הלאה לכיבוש היעד הבא. בחנות המשקפיים היה תור. חיכיתי בחוץ. כל אדם שהתווסף לתור גרם לי להרהר אם אני באמת צריכה משקפי שמש. המתנתי עד שהגיע האדם הראשון ללא מסיכה. בשלב הזה הסתובבתי והלכתי. לא להאמין. כל חדוות הקניות נעלמה. אני מתארת לעצמי שעם הזמן הדברים ישתפרו אבל אני עוד לא שם. ניראה לי שבזמן הקרוב אעדיף לטייל בקניונים טבעיים ועם הרבה פחות אנשים סביבי.
פברואר 2021