אני מפונקת, זו האמת והיא באה לי ככה ישר בפרצוף בשבועיים האחרונים. עוד מפולין הייתי מפונקת. בילדותי אימא שלי לא עבדה ואי אפשר היה להאשים אותה באימהות יתרה, היא לא אהבה שהסתובבנו לה בין הרגליים. תוסיפו למשוואה את העובדה שסבתא ממה גרה אצלנו וקיבלתם שלושה ילדים מפונקים למשעי. לא ידעתי מה זה להחליף סדינים או רחמנא ליצלן לשטוף את הבית. לא נגעתי בצלחות מלוכלכות ולא בשל פחד מחיידקים אלא כי תמיד היה מבוגר שעשה זאת. לא בישלתי, לא הורדתי מהשולחן, לא שפשפתי פנלים ולא שמתי אקונומיקה באסלה. רק ביקשתי ומיד קיבלתי, הייתי מפונקת בצורה מבישה.
מה לעשות שהשנים עברו ובסופו של דבר נאלצתי ללמוד את כל מה שלא ידעתי. היה לא קל. בחיים לא הגעתי לקרסוליה של אימא שלי שהייתה מומחית בלגלות כל שבב לכלוך וכל פיסת אבק. היא הייתה מגיעה אלי הביתה, לכל בית שגרתי בו במהלך השנים ומיד הייתה מתחילה להעיר. למה פה ולמה שם. עם השנים לצד המילים שהיא הייתה מסננת מתחת לשפם הסמרטוט היה מצטרף והיא נטלה חלק בעבודות הבית. היא הבינה מהר מאוד שממני לא יצא לה כלום בתחום הזה. נראה לי שזה קפץ דור כי לבת המועדפת יש ניצוצות של אותה יכולת כמו לסבתא שלה וגם היא מעירה ולעתים נותנת כתף.
השנים שעברו יצרו שיגרת חיים שהתאימה לכולם. החלוקה אצלנו בבית לא קשורה לחלוקה המסורתית אלא מה כל אחד מאיתנו פחות שונא/ת, כי הלו מי אוהב לבלות במטבח או לנקות – אני בטח שלא. שר החוץ למשל הכין באופן קבוע סנדוויצ'ים נהדרים לילדים. אם נבצר ממנו להכין אותם הילדים העדיפו לצום ושאני לא אכין כי בד"כ זה היה שתי פרוסות עם שוקולד השחר ושיגידו תודה שבכלל זכרתי להוציא לחם מהפריזר. הילדים גדלו ועפו מהבית ואנחנו נותרנו בדד ובאושר רב. לא סבלנו מתסמונת הקן המתרוקן להפך אנחנו נהנים עד מאוד.
מאחר ורוב המשימות ירדו קיבענו הרגלים חדשים שבהם לשר החוץ יש הרבה מאוד מטלות שהוא נושא אותן בגאון. החיים התנהלו על מי מנוחות (עם פיצוצים אקראיים פה ושם) ואז זה קרה. שר החוץ הושבת חלקית בשל הניתוח בבירכו ואני התחלתי לסבול (כיאה לחלק הפולני שלי). ביום יומיים הראשונים לאחר הפרוצדורה הייתי מלאת עוז ועזוז ותרמתי את חלקי. הימים חלפו ופתאום הבנתי שאני בבעיה. נתחיל בצורך לתמוך בפצוע האנגלי שסובל מכאבים ברמה פולנית כזו או אחרת. מצאתי את עצמי מספקת לו תרופות כמו בלדרית סמים. אמנם הוא הסתפק בסמים קלים בלבד אבל הבכי והנהי היו 24/7. נמשיך בזה שהקפה הפסיק להגיע לקומה השנייה בחמש בבוקר אלא אם אני במו ידי מכינה אותו וכפול כמובן גם למטופל. ארוחת הבוקר הארוזה הפסיקה להיארז ואני מתפקדת על תקן נהג בוס ומעודדת רישמית. בנוסף לכל זה מצאתי את עצמי נכנסית לסופר ועורכת קניות, אלוהים מה קורה פה. אפילו האורטופד ציין ביובש האופייני לו שרוב המטופלים לא סובלים כמוהו. ציין ולא הוסיף.
יש לציין שיש סימני נפט עדינים לכך שהמצב משתפר אבל עדין הדרך עוד ארוכה. הפיזיוטרפיסטית קורעת לו את הצורה ועוד נותנת לו שיעורי בית. הוא מסתובב בבית עם קביים והבעת פנים אומללה ומקטר "כמה קשה לו שהוא לא יכול לעזור".
ראש השנה בפתח, הרשימות נערמות, האורחים כבר בדרך ואני מחשבת את ימי לאחור. גם קניות, גם לסדר את הכיור בסוף היום, אפילו הכלב הפסיק לבקש ממנו שייקח אותו לטיול, הוא פונה רק אלי, מתחשב הברנש. מה שאני חוששת זה שתיכף הוא גם יבקש שאטפל בגינה. חייבת להגיד שזה יהיה הקש שישבור את גב הגמל. אני המפונקת האולטימטיבית מכריזה לרגל השנה החדשה המגיעה עלינו לטובה שלא אסכים להרעת תנאי. יוחזר שר החוץ לכושרו הקודם במהרה בימינו אמן.
ספטמבר 2023