חרא מצב, אוירה מוזרה, חיים בצל הסכנה ולא ממש יודעת מה היא ולמה לצפות. במסביב נראה שהכל רגיל, השמש מכה באכזריות, המזגנים נאנקים תחתיה, הכל מתפקד רגיל, אין תורים בסופרים, לא חסר נייר טואלט, אז למה מחכים בעצם? חברות התעופה מפסיקות אחת אחרי השניה את הטיסות מכאן ולכאן וזה מעורר תהיה, מה הן יודעות שאני לא? האם זה אומר שיקרה משהו או שזה סתם מרווח ביטחון ענק. כפי שאמר המשורר 'לך תדע'. השבוע בחדר כושר עמדה אישה וגיזדרה על כמה היא בלחץ ושהיא לא יודעת מה לעשות. מיד מכרתי לה בנון שאלנטיות את המוטו שלי בחיים – לא דואגים מדבר שעדין לא קרה. אם יקרה נתמודד – מוטו נחמד שהכי חשוב משכנע גם אותי.
אני הודפת כל ניסיון להשתלטות על חוסר הרצון שלי להתבוסס בדאגה ופחד. אני סבורה שהפחד מאכיל את עצמו. בכולנו מקננת דאגה והיסטריה, אם נאכיל אותה היא תגדל. האוכל שלה הוא החדשות, המפרשנים וכתבות חוזרות ונישנות על אותו הדבר. מתי תיהיה המתקפה, האם אנחנו מוכנים, מה אומרים בעולם, מה אומרים קצינים לשעבר, מה אומר השכן ממול, ומה חושבים זיקני צפת. הדאגה מכרסמת אבל אני לא נותנת לה מקום. צריך להמשיך לחיות ולכן אני משתדלת לעשות הרבה מהדברים שגורמים לי להנאה.
השבוע יצא לי להסתובב בקניון. קיץ, חם, הילדים בחופש ובקניון בוקה ומבולקה. בחנויות מכירות סוף עונה, מה שמתאים לאווירת הנכאים הכללית עם הרגשת המשהו מתקרב. המחירים האטרקטיבים גרמו גם לי להושיט יד לארנק. תמיד אפשר למצוא משהו שחסר בבית ולקנות, וילון לאמבטיה, עיפרון איפור, תיק קטן. קניות באופן כללי גורמות לי להנאה ולכן הסתובבתי וקניתי ונפגשתי ויצאתי והקפדתי לא לפתוח בטלביזיה את ערוץ החדשות. זה עושה לי רע. במקום את הדאגה אני מעדיפה להאכיל את גור המחמצת שלי. קמתי הבוקר בחמש והאכלתי אותו כדבעי. עכשיו הוא יושב על השיש וגדל. יש לי כבר תכנית שלמה להיום הכל כדי לא לחשוב ולא לדאוג. יש לי תור ל"מעצב השיער" האישי שלי כי השיער כבר התפרע לחלוטין. אחר כך נצא לארוחת בוקר באיזה בית קפה נחמד ובצהרים אני אתחיל לבשל. במקביל אני אתחיל עם הקיפולים של הגור שיהפוך להיות בצק. עוד לא החלטתי אם זה יהיה לחם עם אגוזים או עם גרעינים אחרים או סתם לחם, מה שבטוח הוא יהיה מעולה. לאחר מספר ניסיונות שחלקם הלכו לפח הגעתי לנוסחה מעולה. יש לי מידות קבועות של קמח, מים ומחמצת (פרטים ימסרו באופן אישי לרציניים בלבד!) והשילוב שלהם יוצר כיכר לחם מעולה. לא האמנתי בחיים שלי שאני אהנה מלאפות לחם. מסתבר שיש משהו בזה שמצליחים לכבוש את הלא נודע, להתמודד עם משימה שניראית קשה אבל היא בעצם סוג של טכניקה קבועה עם חוקים מאוד ברורים. הטעם של לחם המחמצת מעולה, השילוב עם חמאה פשוט חבל"ז, ממליצה בחום.
עוד דבר שעושה לי טוב הסתיים השבוע אבל רק לחודש אחד. חוג ה'ניה' שאני כל כך אוהבת יצא לפגרת קיץ. לא מבינה אייך רק בחודשים האחרונים גיליתי את הריקוד הנהדר הזה. פעם בשבוע שעה של הנאה צרופה. שעה של חיוך על השפתיים והרגשה שאני מזיזה את הגוף ונהנית. ממליצה על שעה של שיכחה עם תוספת של קצת כושר ומינוס קלוריות, שווה.
אין לי איזה פילוסופיה בגרוש למכור כיצד להרגיש טוב יותר מלבד לספר מה אני עושה ואייך אני מתמודדת עם המצב הלא הגיוני בו אנחנו שרויים. אז נכון שאני עושה הכל כדי לא להיחשף ולא לשמוע ולא להיכנס לחרדות מיותרות אבל אי אפשר שלא לכאוב ולא להרגיש. אי אפשר להתעלם מ 300 ימי הלחימה והכאוס. אי אפשר לא לחשוב על החטופים ועל החיילים ועל הצפון ועל הכל. די שיגמר כבר.
אוגוסט 2024