עד אתמול הרגשתי שאני בשליטה. מיננתי את שמיעת החדשות, העברתי ערוץ כשהראו מראות שלא רציתי להיחשף להם. יצרתי לעצמי את העולם שאיתו אני מתמודדת. הרגשתי שיותר בריא לי לשלוט בסביבה ולא שהיא תשלוט בי. השנה האחרונה היתה קשה ומורכבת. היום הארור ההוא גרם לי לבחון מחדש את כל התבניות של חיי, את האמונות ואת הרגשת הביטחון, בצבא, במדינה באנשים. יש תחושה של חוסר אמונה בהכל כי אייך זה קרה, אייך לא היינו מוכנים וכשזה קרה איפה היו כולם. למזלינו היו אנשים שתיפקדו ושהגנו עלינו בחירוף נפש. היו אנשים שקמו ועשו והצילו אבל עדין התחושה שמי שהיה צריך לתפקד לא תיפקד. ועברה שנה והיו עליות ומורדות ואתמול היה קשה מנשוא. כמעט חתמו ואז לא ואז כן ואז התוכנית של רוני קובן עם עינב צנגאוקר.
הלילה התקשתי להרדם. כמה שניסיתי ליצור לעצמי שיריון חזק ומגן נראה שזה לא מספיק. אני כועסת. רותחת. החוצפה של לדחות בעוד יום את התחלת החזרת החטופים היא פשוט בילתי ניסבלת. זה החזיר אותי באחת לשבעה באוקטובר כשכל היום שאלנו איפה הצבא למה אף אחד לא עוצר אותם. גם כאן אני שואלת איפה המדינה איפה האנשים למה אף אחד לא מושיב את הממשלה לישיבה אתמול באמצע הלילה. למה דוחים את זה למוצאי שבת. למה משאירים אותם עוד יום במקום הנורא ההוא. למה? אני שומעת ולא מאמינה שבן גביר אומר בלי להניד עפעף שהוא טירפד את עיסקת החזרת החטופים. אני שומעת שההסכם שנחתם עכשיו הוא בדיוק אותו הסכם שדנו בו לפני חצי שנה. אני שומעת ולא מאמינה.
אז ניסיתי להגן על עצמי ומיננתי אבל אתמול זה היה יותר מידי. אמא של מתן, עינב צנגאוקר ישבה ודיברה ואני דמעתי. היא לא היתה רק מרגשת היא היתה ברורה וחזקה ואמרה את מה שהרבה מאיתנו חושבים. היא שהיתה מתומכיו של ראש הממשלה שלנו מאשימה אותו בכל הסאגה הבילתי נגמרת ונסחבית ונמשכת שנראה היה שיכלה היתה להיגמר מזמן. כשבגין חתם על הסכם השלום עם מצרים דיברו על זה שרק ממשלת ימין יכלה לעשות את זה. לחתום ולהחזיר שטחים וכך גם במקרה הזה. אף אחד לא יכול להגיד לעינב שהיא 'סמולנית מסריחה'. אף אחד לא יכול להגיד לה שהיא 'קיבוצניקית פריבילגית'. אף אחד לא יכול להגיד לה שהיא 'אשכנזיה' או רחמנא ליצלן 'אוכלת שרצים'. כי היא לא עונה לאף אחת מהתבניות שלימדו את כולם לשנוא. נראה שרק היא יכולה לעמוד מול כולם ולהגיד את מה שהרבה מהעם חושב ומרגיש. רק היא יכולה לשבת ולהסתכל לכולם בעינייים ולהגיד שביבי אשם. רק היא שהיתה ממעריצותיו של ה"מלך" יכולה להגיד שהמלך עירום.
מעבר לכל המחשבות הנוראיות על מה שעובר על החטופים במנהרות בעזה נחרדתי לשמוע אתמול על ההתנהגות הבזויה של האנשים למשפחות החטופים. חשבתי שזה קורה פה ושם אבל מסתבר שזה קורה כל הזמן. קללות, יריקות, דחיפות. לאן הגענו שאנשים מרשים לעצמם להתנהג כך. הסתכלתי עליה אתמול וחשבתי לעצמי כמה שהיא חזקה. היא נלחמת למען הבן שלה ולמען כולנו. היא נלחמת על המדינה והיא מחזירה לי את ההרגשה שיתכן ואולי יש סיכוי לחזור להיות מדינה שפויה. הימים הקרובים יהיו קשים ולא פשוטים. אני מתפללת שהחטופים יחזרו ולא רק הקבוצה הראשונה אלא כולם. אני מקווה שבן גביר לא יצליח להשפיע ושסמוטריץ ישב בשקט. אני מקווה שהחרדים לא יסחטו עוד ועוד כדי להבטיח את קולם ואני מקוה שיש עוד קומץ אנשים הגונים שם למעלה בירושלים. אתמול אחרי התוכנית של רוני קובן התקשתי להירדם. המחשבות לא הרפו וכל שכבות ההגנה שבניתי לעצמי בשנה האחרונה נעלמו. כל מה שיש לי להגיד זה די. מספיק. תחזירו אותם למען המשפחות ולמען כולנו.
ינואר 2025