עד לפני השבעה באוקטובר המילה טרנזיסטור כמעט ונכחדה. מי בכלל זכר מה זה ולשם מה צריך את זה. לך תסביר לדרדקים שבחבורה שפעם זה היה מוצר שימושי שהיה ממש חובה בכל בית. הטרנזיסטור הוא בעצם רדיו נייד קטן או גדול שמופעל על ידי סוללות שהכילו טרנזיסטורים (רכיב אלקטרוני המשמש כמוליך) ומכאן שמו. בכל בית היה מכשיר כזה בכל מיני גדלים, צבעים, צורות וכולם האזינו לשידורי הרדיו דרך הטנזיסטור.
היה לי דוד אחד שהיה לו מין טרניזטור קטן שהיו מחוברות אליו שתי סוללות ענקיות בגומיה לבנה כזו של תחתונים (עוד משהו שאף אחד כבר לא מכיר או זוכר). הוא היה יושב במרפסת הקטנה של המטבח על כסא מרובע מעץ ,מניח יד אחת על אדן המרפסת מסתכל למטה וביד השניה מחזיק את הטרנזיסטור צמוד לאוזן ומקשיב. הוא היה מגיע הביתה מהעבודה, אוכל ארוחה פולנית כהלכתה, מסיר את החולצה, נשאר בגופיה לבנה ומהרגע הזה מאזין לשידורים. בשבת הוא היה שומע כדורגל בקולי קולות ובשאר הזמן אין לי מושג כי זה היה מחובר לו לאוזן. הוא לא היה היחיד כי אז לפני הרבה שנים לא הייתה טלביזיה וגם כשכבר הייתה, היא לא שידרה כל הזמן. כל החדשות למינהן הגיעו באמצעות הרדיו והעיתון.
הטרנזיסטור הקטן גדל עם השנים והפך לצבעוני, בעיצובים חדשניים ועדין היו מסתובבים איתו לכל מקום. את הפטיפון עם התקליטים היה קשה לסחוב ממקום למקום ואם רצינו לשמוע שירים או ד"ש עם שיר הרחק מהמבוגרים זה היה רק עם הטרנזיסטור. זו הייתה אחת המתנות הכי שוות לבר מיצוה ובנים כידוע לא זורקים כלום אז זה הגיע גם לזוגיות. לשר החוץ היה טרנזיסטור בינוני בצבע כחול עם ידית אחיזה עליונה שבורה. היום מדובר בפריט וינטאג' נחשק אז זה היה סתם כיעור.
לאט לאט הוא הפך להיות המכשיר של המבוגרים כי אנחנו עברנו לטייפ קסטות ואחר כך לווק מן ולדיסקמן, לדיסקונקי ולהמצאת הספוטיפיי, בקיצור אנחנו הצטרפנו לקידמה והקטנצ'יק הזה נשאר מאחור. ואז זה קרה, השבת השחורה, האיומים התימניים מחד והחיזבאללה מאידך, בשילוב עם תרחישי עלטה מאיימים גרמו לכולם להיזכר בטרנזיסטור. ההתנפלות על החנויות הייתה מיידית וכולם חיפשו טרנזיסטור שיהיה עמיד לחוסר החשמל ויחזיק הרבה זמן שלא לדבר על יכולת קליטה משופרת. לי התברר שהרדיו הקטן שבמטבח שיש לו חיבור לדיסקונקי ועוד כל מיני פיצ'רים הוא בעצם טרנזיסטור בהיחבא. יש לו מאחור אפשרות להכנסת סוללות ענקיות שמיד רכשנו. הריצה לחנות מוצרי החשמל הקרובה נחסכה מאיתנו ושר החוץ מרגיש שהוא דפק את המערכת.
אני יושבת במטבח ומסתכלת עליו (על הטרנזיסטור לא על שר החוץ) וזה גורם לי לעצב. דברים שנהנו מהם פעם הפכו להיות חלק מהמלחמה הארורה הזו. דברים שלא חשבתי לרגע שיחזרו שבו והפכו לחלק מחיינו. הצטיידות במזון ובנייר טואלט, חשש מפתיחת רדיו במהלך היום כדי לא לשמוע עוד ועוד שמות, חוסר חשק מוחלט לחשוב על נסיעה לחו"ל, תהייה על העתיד הקרוב והרחוק, מחשבות אינסופיות על החטופים ומצבם. בקיצור מהמחשבות על הטרנזיסטור הגעתי להכי מדכא שאני מנסה כל הזמן לדחוף הצידה. להיות עם ולהרגיש בלי, לנסות לפחות. בהתחלה החיים נעצרו לכולנו, עכשיו מנסים לקיים שיגרה בצל כל מה שקרה, קורה ויקרה.
אני מנסה לא לחשוב רחוק מידי, קשה לדעת מה יקרה מחר. אז קמתי והחלפתי תחנה, אם כבר טרנזיסטור אז לפחות שאקשיב לשירים שאני אוהבת.
ינואר 2024