מאז שהתחלתי לכתוב אי שם בתחילת הקורונה לא חשבתי שאגיע למצב שלא יהיה לי מה להגיד, לכתוב או לספר. נכנסתי למין שיגרה כזו של מחשבות, בחירת נושא וכתיבה. אני אוהבת את הקטע הזה של הכתיבה, נהנית מלצחוק על אירועים ולשתף בחוויות והגיגים.
השבוע הבנתי שהמצב אחר, משכתי עד היום ורק עכשיו התיישבתי לכתוב. לא הייתי מסוגלת להתקרב למחשב, מנסה לא לחשוב על כלום. בורחת ממחשבות. עסוקה בלנשום. עסוקה בלעמוד זקוף. כל יום שעובר אני מתכופפת, כל סיפור כל שמועה כל הודעה אני מתכופפת עוד קצת. כלפי חוץ לא רואים את זה אבל בפנים הכל מכופף, מכווץ ומדמם. כל היום עוקבת אחר החדשות, שומעת עדויות מהתופת, מקשיבה לרשימות האינסופיות של חללים והלב הפועם, מתכווץ ולפעמים גם מתרחב. מה שמאפשר ללב קצת מנוחה והרחבה הוא העם היושב בציון. עם ישראל כמו תמיד מראה את גדולתו ואחדותו. לא משנה מה קרה שבוע קודם עכשיו כולם יחד נלחמים באויב אחד. אומץ הלב, ההתנדבות, התרומות, האוכל, החיבוק הבילתי נגמר לחיילים ולכולם פשוט מעורר גאוה ועוד ועוד דמעות וגם קצת מנוחה ללב.
אחד מכלי הנשק הכי חשובים המסייע לנו לשמור על בריאות נפשית הוא חוש הומור. יש הרבה מחקרים המצביעים על כך שלצחוק ולחייך טוב לבריאות, עם השנים פיתחנו גם חוש הומור שחור, צוחקים על הכל. שום דבר לא קדוש. הפעם נראה לי שיקח הרבה זמן עד שחוש ההומור על סוגיו יחזור לקדמותו. מה לעשות המצב לא מצחיק. סיפורי הזוועות לא מאפשרים בכלל לחייך, הדאגה לקרובים ולרחוקים לא מרפה. יש מין מועקה כזו מין אגרוף שלופת את האמצע של הגוף ולא מרפה. מידי פעם יש דברים קטנים שמעלים לי ולהרבה אחרים קצת חיוך על השפתיים. התמונה של שקית הכוסמת והכיתוב עליה "מה לעשות אנחנו מפרדס חנה" או העוגיות בצורה איבר המין הגברי עם איחולים לבביים למפגעים. הדברים הקטנים האלו חשובים ביותר כי הם מחזקים ונותנים לחיוך להתפשט ולהתרחב וללב קצת מנוחה.
עברתי כבר מספר רב של מלחמות ומבצעים. כמו כל עם ישראל גדלתי בצילם וגידלתי את ילדי לאורם. המחויבות האינסופית למדינה שלנו היא חלק ממני וחלק מכולנו. כמו בכל משפחה לא מתפקדת יש אהבות יש מריבות ויש בגידות אבל בסופו של דבר יש מחויבות וצריך לשמור על הבית. הכעס על שהגענו למצב הזה, חוסר האונים, הפשלות, החוצפה והפוליטיקה ששלטה בחיינו מתנפנפים לכולנו מול הפרצוף אבל זה יחכה לאחר כך. כשנסיים לטפל בחלאות האדם. כשנסיים לספור את מתינו ולמחות את הדמעות נתפנה לבדק בית. לא נשכח ולא נסלח.
אין לי הרבה מילים חכמות להגיד חוץ מלחזק את ידי כולם, לנחם את המשפחות שאיבדו את יקירהם ולקוות שנדע ימים טובים יותר וכדברי המשורר הלאומי ביאליק שכתב ב 1903 "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן" .
אוקטובר 2023