איזה שבוע נורא זה היה, כל כך הרבה פרחים שנקטפו ולא ישובו. הלב ממאן לעכל את מה שהשכל מנסה להבין. הלב רגיש יותר והראש הגיוני יותר שני הפכים שלא נפגשים אבל משלימים אחד את השני. אצלי הראש עובד שעות נוספות והלב נותן לו, לא מפריע לו. אבל המצב הלא הגיוני הזה גורם להכל להתערבב. הראש כואב והלב מדמם, הבכי עומד בגרון ואני מנסה לברוח ממה שקורה. משקיעה עצמי ביומיום הרגיל ומסרבת בעקשנות להקשיב ולשמוע מעבר למינימום הנדרש.
מרגיש לי שאין ברירה ובמצב הזה צריך להמשיך ולהתקדם קדימה בכל המובנים, כי אחרת פשוט נשקע על כל המשתמע מכך. בחוץ חורף אמיתי ואני חושבת לעצמי על השבת הקודמת. הבדל של מספר ימים וההרגשה הייתה אחרת לגמרי. הייתה שבת נפלאה. מזג אויר היה מושלם, לא חם מידי ולא קר מידי. הכל היה ירוק מסביב ואנחנו יצאנו לצעדת טו-בשבט. מאז שהישוב בו אני גרה עלה על הקרקע לפני 27 שנים כל טו בשבט מתקיימת צעדה. הישוב כולו על אנשיו, צאצאיו, כלביו והחברים מהאזור צועדים ליער. חולפים ועוברים ביער חורשים ונהנים מהפריחה המרהיבה עם מרבדי הרקפות והכלניות. בסוף המסלול נפגשים כולם להפנינג של אנשים ואוכל. קונים ג'חנון/ביצה/רסק (לא משהו) מילדי כיתה ו' שאוספים כסף למסיבת סופשנה, סוחטים מיץ מתפוזים והכי חשוב מכינים פיתות וכשהן מוכנות מורחים עליהן מלא שוקולד. תענוג צרוף.
כל שנה חיכינו לצעדה, הילדים היו רצים קדימה, נפגשים עם חברים. אנחנו המבוגרים צעדנו בחבורה בד"כ גברים לחוד ונשים לחוד ודיברנו על הכל ועל כולם. הילדים בגרו והפכו להיות מדריכים בתנועה והם אלו שהובילו את הצעדה ולא פספסנו אף צעדה. היו שנים שהצעדה התבטלה בגלל מזג אויר והייתה אפילו פעם שהגשם תפס אותנו באמצע הצעדה והגענו הבייתה רטובים אך מרוצים. הצעדה הפכה להיות חלק מהתרבות הישובית והמשפחתית שלנו והשנה הצטרף למסורת גם הנכד. אז נכון שלא עשינו את כל המסלול אבל צעדנו, כולל שר החוץ והברכיים הרעועות שלו. למסורת יש חלק חשוב בחיינו ואנחנו מחכים לאירועים הקבועים האלו. בשנים האחרונות היו פיספוסים והצעדה לא התקיימה כרגיל הן בגלל הקורונה והן בגלל תעתועי מזג האויר ולכן השנה היא הייתה מהנה במיוחד. פגשנו חברים, שתינו מיץ תפוזים טרי, אכלנו ג'חנון נוראי והייתה הרגשה של נורמליות בתוך הכאוס הלא נורמלי שלנו.
אבל אז התחיל שבוע חדש וכל מה שהרגשתי בשבת נעלם והתאדה לנוכח החדשות שהיו מדממות במיוחד. מספר שלא ניתן אפילו להגיד אותו של חיילים שנהרגו או נפצעו והרגשה של מחנק שרק מתעצמת. בטו -בשבט אנחנו חוגגים את מלוא עוצמתו של הטבע. הכל מלבלב וירוק, הפרחים ממלאים כל פינה ויש הרגשה של צמיחה והתחדשות. לצד כל זה ובמשחק מילים מחריד אנחנו מדברים על צעירים שנקטפו בדמי ימיהם. המילים היפות כל כך הקשורות לפרחים, לצמיחה ולהתחדשות מוצאות את עצמן מדברות על הרוגים. הכלניות האדומות המדממות ממלאות את האדמה הפצועה של הדרום. מרבדים של אדום על ירוק. ניגודיות עצומה בין צבעי הפרחים לחיוורון של האנשים שנעלמים. הצבע הלבן של השקדיה, האדום של הכלנית, הורוד של הרקפת, הצהוב של החרצית וחוסר הצבע שלנו. ניגודיות תהומית.
השנה צעדנו בצעדת טו בשבט, ובשנה הבאה גם נצעד ונחשוב על כל מי שכבר לא איתנו ונקווה שמחר יהיה טוב יותר כי חייבים, אי אפשר אחרת.
ינואר 2024