עבר עוד שבוע, הייתי באילת, יש הרבה חוויות והתיישבתי לכתוב ולספר אבל לא הצלחתי. יש לי עננה מעל הראש, עננה כבדה שנמשכית כבר מעל 300 ימים. יש מין מודל כזה שנקרא מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה. דאגה היא בעצם בעיה שלא פתרנו ויושבת לנו על הכתפיים, כבדה מנשוא. על פי המודל צריך לקחת כל דאגה כזו להבין מה הבעיה הלא פתורה ולראות אם אפשר לפתור אותה. יש בעיות שאפשר לפתור אפילו באופן חלקי ויש בעיות שאין לנו השפעה על הפתרון וצריך לקבל אותן ולחיות איתם. מאז ה 7/10/23 אנחנו בבעיה שהפכה לדאגה והשאלה אם יש לנו השפעה על הפתרון. לדעתי כן, האם אני עושה מספיק על מנת לעזור בפתרונה התשובה האמיתית והכנה, לא. אני מרגישה כמו יועצת חיצונית, מטפלת במה שרואים ולא מבצעת טיפול אמיתי ועמוק. הולכת פה ושם להפגנות, קונה מוצרים מהעוטף ומהצפון, תורמת למשפחות החטופים ובעיקר משתדלת לא לראות ולא לשמוע. לא רואה חדשות, לא קוראת טורי דעות, מנסה לנשום שטוח ולא להכניס לריאות.
השבוע כשביליתי באילת ולמרות שקניתי עד בלי די, הרגשתי שהעננה שיושבת עלי מלמעלה כבר כמעט שנה שלמה יורדת נמוך יותר ומתקרבת אלי. המחשבה הבילתי נתפשית הזו שהם היו בחיים לא מרפה ממני. זה פשוט נורא. אי אפשר להסביר אייך בן אנוש מתנהג כך. הם החזיקו מעמד כמעט שנה ואז פשוט רצחו אותם בדם קר. המחשבה לא מרפה ומעיקה ומטרידה ואני לא מסוגלת לכתוב על סתם עוד שבוע.
כל אחד חי לא במובן הפיסי אלא במובן הרעיוני בסביבה בה הוא מרגיש נוח ומובן. הרי ברור שלא כולם חושבים אותו הדבר אבל בשנים האחרונות עם האנשים איתם אני נפגשת מרגיש לי שיש לנו תמימות דעים לגבי הצד שבמפה הפוליטית והכיוון אליו אנחנו צריכים ללכת. נלחמנו לשנות את המצב, יצאנו להפגנות, לא הסכמנו עם הכיוון של ההפיכה המשפטית, ועכשיו אנחנו ממשיכים להילחם, רוצים שינוי, רוצים מדינה שפויה ויציבה שמקבלת את כל גווניה אך לא שוכחת שהיא דמוקרטית ולא מלוכנית או דיקטטורית.
באילת בנופש פגשתי צד אחר. נראה לי שזה הוסיף לי הרבה עומס על ההרגשה המחורבנת גם כך. ישבתי מול אישה, אחות למקצוע והבנתי כמה הפער עמוק ומשמעותי. היא חושבת אחרת, היא הביעה דאגה רבה להוד מעלתו מלך ישראל, כן כן היא דואגת לו!!!! כי הוא צריך לקבל החלטות לא פשוטות וזה קשה, והיא ממש מסכימה איתו שציר פילדלפי מגן עלינו מפני 7/10 חוזר. והיא המשיכה והסבירה לי שמה שמגן עלינו זה "הציר והילודה של החרדים". האמת הדם עלה לי לראש והתחיל ויכוח שאני סיימתי אותו. אמרתי לה שחבל על הזמן כי היא לא תשכנע אותי וההפך. הבנתי שזה פשוט שני קוים מקבילים שלא יפגשו לעולם ומאז אני פוסט טראומתית מהשיחה.
העננה ירדה עוד קצת והתקרבה אלי. לא מצליחה להוציא את הסיטואציה מהראש שלי. יש כאן בעיה שלי אין שום אפשרות לפתור אותה והדאגה למה יקרה יושבת לי על הכתפיים ולא יורדת. לפי המודל אם אין לי השפעה על פתרון הבעיה אני צריכה ללמוד לחיות איתה כי הדאגה לא תעזור אבל אין מצב שאני אלמד לחיות עם זה. יתכן שההשפעה שלי תיהיה במקום אחר ולא בשינוי דעה של אדם זה או אחר. אומרים כי האדם הוא נוף מולדתו ואני חושבת שהוא יותר נוף בית הוריו. קשה לשנות דעות שגדלת עליהם והתחנכתם לפיהם. הייתי רוצה לקוות שיש יותר אנשים שחושבים כמוני ושסבורים שמה שקורה כאן הוא לא הגיוני.העננה כנראה תישאר כאן אצלי ואצל רבים אחרים עד שהמלחמה תסתיים, השבויים יחזרו ואם יקרה נס הוד מעלתו ילך ולא ישוב.
הם החזיקו כמעט שנה בחיים והופקרו למותם.
ספטמבר 2024