בשקט בלילה אני שומעת את השעון מתקתק, את הזמן שעובר ואני חושבת על שעונים. בגיל 12 כשחגגתי בת מיצוה קיבלתי את השעון הראשון שלי. ככה היה מקובל פעם, לקנות שעונים בכל מיני תחנות חיים. לפני זה לא ממש ענדתי שעון ולמען האמת גם אחרי לא ממש התחברתי לקונספט הזה. תמיד זה הפריע לי אבל לא היה אז טלפון נייד שידע להזכיר לי הכל. השעון היה משהו הכרחי. אז ענדתי אותו וכל הזמן ניערתי את היד שהוא יזוז ולא יפריע. השעון היה קטן וסטנדרטי ובהמשך החלפתי אותו בכל מיני שעונים שנקנו בכל מיני מקומות. כשפיתחתי את טעמי המיוחד (אין כמו פירגון עצמי) קניתי שעון מרהיב (לדעתי) שהרצועה שלו הייתה מורכבת מחרוזים מקסימים. זה היה אחד השעונים שהכי אהבתי בעולם. כשהשרשרת נקרעה והחרוזים התפזרו לכל עבר הפסקתי לענוד שעון. מין החלטה כזו שנבעה בין השאר מהעובדה שהטלפון הנייד התחבר לי ליד.
בחדר השינה בבית הורי היו מגירות שאהבתי לחטט בהם. היו שם כל מיני אוצרות שאימא שלי שמרה. פעם ב הייתי מתיישבת על הרצפה, מושכת את אחת המגרות החוצה ומתחילה לעבור על האוצרות. בין כל האוצרות שאהבתי לשמוע עליהם סיפורים היו גם מספר שעונים ישנים. אימא שלי שתמיד הייתה באזור כדי להשגיח שהאוצרות יישארו במגרה, הייתה משתפת פעולה ומנצלת את החיטוט לביצוע סדר וניקיון יחד עם מתן הסברים על כל אוצר ואוצר. היה שם שעון שאבא הביא משם, היה שעון מוזהב של סבתא, היה עוד שעון זהב קטן ושבור שהיא אהבה אבל לא תיקנה. מגירות האוצרות והשעונים היו מקור בלתי נדלה לקשר דרך הסיפורים והזמן שבילינו יחד.
יש אנשים שהשעון הוא חלק בלתי נפרד ממה שהם. אנשים שלא הסירו אותו עם המצאת הטלפון הנייד אלא להפך, היום הנייד נמצא להם על היד. מחובר אליהם בעבותות של קשר שלא ניתן להסירו. המצאת השעון הטלפוני לא פגעה בשוק השעונים הרגילים. יש מרחב אופנה ענק בכל מה שקשור בשעונים. יש גברים ואף נשים שלפי השעון אפשר לדעת באיזה ספורט הם עוסקים או מתיימרים לעסוק. יש שעונים כאלו חכמים שיכולים לבדוק כל דבר שהעונד עושה, כולל ניתוח מגמות והצגת גרפים. יש הרבה סוגים של שעונים עם מד יוקרה לפי החברה שייצרה אותם, בגדלים שונים, ובעיצובים מיוחדים. הצבע הוא גם סוג של עיצוב משמעותי ביותר. לשר החוץ היה חלום על שעון כתום. באחת מתחנות החיים המשמעותיות שלו (גיל 50) רכשתי לו את השעון הכתום והגדול שהוא רצה. לדעתי אחרי ענידה אחת ויחידה השעון והחלום נכנסו למגירה (למכירה שעוןICE כתום כחדש). יש גברים שיושב להם על היד שעון בגודל של טנק והם מחליפים שעונים כמו גרביים. יש נשים שכמות היהלומים על השעון שווה כנראה למחיר של טנק. השעון הוא הרבה יותר מסתם מכשיר שמראה את השעה. מדובר בתכשיט ובסמל סטטוס משמעותי ביותר, לפחות לחלק מאיתנו.
החיים שלנו מנוהלים על פי השעון. אנחנו מוקפים בשעוני זמן. מחתימים שעון בכניסה וביציאה מהעבודה. שומעים חדשות כל שעה, הנסיעה במכונית מתוזמנת עם השעון של הווייז. הימים חולפים והשעונים לא מפסיקים לתקתק.
ואני חושבת על שעון אחר, על שעון הזמן שאוזל לחטופים. מאז השביעי באוקטובר השעון הזה לא מרפה ממני. בכיכר החטופים בתל אביב ראיתי את השעון הענק עם השניות והדקות והשעות שעוברות ועוברות. שעון שאף אחד לא רוצה לענוד אותו. שעון שכולם מנסים שלא לראות אותו ולא להרגיש אותו אבל הוא מתקתק ולא מרפה. שעון על פצצה ענקית שהדחף הראשוני הוא לחפש את החוטים שמחוברים אליה כדי לעצור את הריצה של הזמן. השעון הזה ייעצר רק כאשר החטופים יחזרו הביתה.
נובמבר 2023