התעוררתי היום מאוד מוקדם, בארבע כבר ירדתי למטה להתניע את התנור. הכלב הזקן שלנו בן ה-15 הצטרף אלי ויצא לחצר להשתנת הבוקר שלו. לפחות הוא לא הספיק לעשות זאת על השטיח במקלחת של הילדים. חסך לי את שטיפת הבוקר. כן כלב מפגר אבל חינני. אנחנו אוהבים אותו כמו שהוא: דביל, פחדן, נוירוטי, חירש, מקיא וגם משתין בניגוד לחוק. קיבלנו אותו ממשפחה בחיפה שמכרו לנו איזה סיפור שקר כל שהוא כדי שנחשוב שאנחנו מקבלים את הכלב הכי מדהים בעולם. מהר מאוד הבנו שזה לא בדיוק זה אבל היה כבר מאוחר מידי. הוא הגיע בלי פתק החלפה. בזמנו הוא היה המציל של הכלבה שלנו שהיתה בדיכאון מהמוות של הכלב הקודם. מאז עברו כבר הרבה שנים, היא כבר לא איתנו והוא נישאר בדביליותו.
לא להאמין שאני מלהגת על הכלב ועל מה שעשיתי הבוקר כשאני בעצם חושבת על דברים אחרים לחלוטין. 5 חיילים נהרגו אתמול וזה פוצע את הלב. השמחה על מותו של הנבלה מעזה לא מקלה על מה שהלב מרגיש. כל הודעה כזו מחזירה אותי שנים אחורה לכל המלחמות ובעיקר למלחמת לבנון. לשנים שאנחנו היינו החיילים. לפחד מהחדשות של שש בבוקר ול"הותר לפירסום". היום מדובר כבר בילדים שלנו וקשה כל כך להכיל את זה. אני כותבת וגם חושבת הרבה על הבריחה מהמציאות, על להיות עסוקה בדברים אחרים אבל לפעמים זה בילתי נסבל. אני גם חושבת על זה שיש מי שחושבים אחרת ממני ושאני לא ממש רוצה לעורר אנטגוניזים. אבל הלו נמאס לי. אין לי חשק להיות פוליטיקלי קורקט או בעברית – נחמדה. אני רוצה להגיד דברים כהוויתם כפי שאני רואה אותם ומי שלא מסכים/ה איתי זב"שהם.
המלחמה התחילה כי לא הייתה לנו ברירה והיא ממשיכה כבר שנה ויש הרבה ברירות. צריך מנהיגות אמיצה להגיד די. צריך מנהיגים שיש להם יכולת לראות מעבר, לראות קדימה. אני לא מרגישה שיש לנו את זה היום. למען האמת קשה לי לראות בעולם הפוליטי של היום מישהוא או מישהיא שהייתי מצביעה להם בלב שקט. בטח ובטח במי שמכהן היום ומוליך אותנו השד יודע לאן. בתחילת המלחמה ממש לפני שנה היו כמה אנשים שיצאו לעזור ולהציל וחשבתי לעצמי כמה חבל שהם לא בפוליטיקה. אני מתארת לעצמי שהתשלום האישי ללכת לפוליטיקה גדול מאוד אם אין לך את זה בדם. כנראה שזה מה שנגזר עלינו שיובילו אותנו אנשים בינוניים ומטה, שיובילו אותנו אנשים שחלקם בזויים ועלובים, שיובילו אותנו אנשים שחלק מהעם לא מאמין להם, שיובילו אותנו פוליטיקאים שעשו עיסקאות עלובות העיקר להרגיש שהם שולטים. בושה ועולב ומתסכל. עכשיו ממש מוקדם בבוקר, בחוץ עוד חושך, שתי כיכרות לחם כבר מוכנות והשלישית ממש עוד מעט יוצאת מהתנור. בטלביזיה לא מפסיקים ללהג על ה"נצחון " הגדול של אתמול ואני חושבת על ההורים השכולים, על המשפחות הגדועות, על הפצועים, על החטופים, על המפונים ועל תסמונת הלב השבור שנראה לי שכולנו סובלים ממנה. לבנון מפחידה אותי הרבה יותר מעזה. המראות של החיילים / חברים שלי נכנסים ללבנון במשאיות הספארי עדין חרוטות לי במוח. הבוץ הלבנוני לא השתנה. אז נכון שהיינו חייבים להיכנס אז וגם היום אבל אני מקווה שהסיפור של בגין, שרון והארבעים ק"מ לא יחזרו על עצמם.
ההיסטוריה של ג'ק הכלב הדביל שלנו לא ממש ברורה מלבד הסיפור של זו שמסרה לנו אותו שמצאו אותו מסתובב בחיפה בזמן אחד מהמבצעים של צה"ל. במקור כך היא סיפרה לנו הוא כנראה מנהריה ובסופו של דבר הוא כאן איתנו במתן. אנחנו הצלנו אותו ממשפחה שלא ממש טיפלה בו או דאגה לו והוא בטוח ואהוב אצלינו. ואנחנו מה איתנו, מי יציל אותנו מעצמנו מהמצב מהפוליטיקאים? מחשבות דיכאוניות בבוקר שישי. הלחם דרך אגב יצא מדהים.
אוקטובר 2024