הסערה שפוקדת אותנו בימים האחרונים מכניסה את כל המדינה לטרפת. סופסוף יש על מה לדבר במקום על הקורונה. המדינה כולה בכוננות שלג. ירד לא ירד? איפה כן ואיפה לא. כלי פינוי ענקיים יוצאים מהמחסנים ומחממים מנועים. מלח להמסת השלג מוכן בהיכון וכולנו במתח. זיקני צפת מחממים את הגרון כדי להודיע שכזו סופה לא נראתה שנים בישראל. האמת צודקים. פעם בכמה שנים מגיעה סופה אמיתית וכולם זוכרים לספר. הפעם הראשונה שראיתי שלג הייתה כשהצטרפתי לנסיעה של אחת הדודות ומשפחתה לחרמון. הייתי ממש קטנה בת שבע בערך. אני זוכרת את ההגעה להר, את השלג המהול בבוץ ואת הקור. מלבד תמונה שאין לי מושג היכן היא הפגישה הראשונה שלי עם השלג לא הותירה את רישומה עלי. במהלך השנים החרמון היה האופציה הכמעט יחידה להיפגש עם שלג. נסענו עם התנועה, נסענו עם חברים וכשהילדים נולדו נסענו איתם. כל הנסיעות ללא יוצא מהכלל היו די זוועתיות. מתארגנים לטיול לקוטב. בודקים אם יש בארון ציוד לשלג כבד וחורף בסיגנון סיביר. בד"כ אין אז מחפשים למי יש. מעיל מחברה, סרבל סקי מהשכנה, גטקס שאמא שומרת לעתות מצוקה בקיצור אוספים מכל הבא ליד. שכבה על שיכבה והרגשה של דוב קוטב מצוי. הנעליים בד"כ לא ממש התאימו לשלג אז מצרפים להם שקיות ניילון כדי להגן על הרגל ושלא יכנסו מים. ניילונים נוספים גדולים יותר נועדו לצורך "סקי" השלג שערכנו שם. החלקה על חתיכת ניילון או אבוב היו שיא הביקור בחרמון. כל עוד נסענו לבד זה היה סביר. הרגלים היו רטובות, הגטקס גירדו והכל היה עם בוץ וטינופת אבל זה היה על סף הנסבל . עם הילדים זה היה מוקצן פי כמה וכמה. קמים באישון ליל מעמיסים את האוטו בבגדים להחלפה בכמות מסחרית, באוכל ובציוד שלג מתקדם. מגיעים לפקק החרמון בארבע לפנות בוקר וזוחלים עד לחניה עם כל עם ישראל. פורקים את המשפחה ועולים לאוטובוסים בדוחק ובצפיפות. מגיעים. עומדים בתור לקנות כרטיסים לרכבל העליון, למגש פלסטיק שמחליקים עליו, לכוס קפה ולכל דבר אחר. מהתור הזה עוברים לתור לרכבל העליון. כל זה בלי אף מילה על ההתנהגות של הילדים חסרי הסבלנות ועצביו הרופפים של שר החוץ. כשהסיוט הזה נגמר וחוזרים סופסוף למכונית לוקח עוד שעה של הפשטה הלבשה האכלה והתחלת נסיעה חזרה הביתה בפקקי סוף העולם. מה לא עושים כדי שהילדים יראו שלג. אחרי מספר פעמים כאלו החלטנו שהילדים יראו שלג כשהם יגדלו ובלעדינו. אנחנו עם החרמון גמרנו. לשמחתנו יש שלג בעוד מקומות בעולם עם תנאים הרבה יותר טובים.
חווית השלג הכי מדהימה שחוויתי הייתה בקנדה. ינואר. מינוס 16 מעלות ואני באופן מפתיע עושה חיים. הלבוש סטנדרטי. מכנסים רגילים, חולצה דקה, נעלים שמתאימות לשלג ולקור, כפפות, צעיף ומעיל חם. באוטו נעים ויש אפילו חימום לישבן. בכל מקום שנכנסים צריך להתפשט כי רותח. מסתובבים בקניון כאילו שאין בחוץ חורף. מטיילים בעיירות קטנות וציוריות ולמרות הקור העז פוקדים את כל החנויות מבלי לפספס אף אחת. בכבישים משאיות שמפזרות מלח וגורפות את השלג. בכניסה לבית שביל צר בין גבעות של שלג לבן ונקי. הדממה כשהשלג יורד ממש פואטית והקניות שערכתי במזג האוויר החורפי האמיתי הזה היו עוד יותר פואטיות. מסתבר שאפשר לחוות שלג וקור ולהנות. ישבנו במסעדה, צפינו במפלי הניאגרה הקפואים, אכלנו מרק 'קלם צ'אודר' מהביל ולצידו יין קרח (ice wine). זיכרונות מהתקופה שהיה מותר לטוס לחו"ל.
כביש 1 נסגר ונפתח. שלג ירד בירושלים, בגולן וגם בצפת. אפילו במתן ירד ברד. חורף אמיתי. כל עם ישראל מחפש שלג והפקקים בהתאם. הגשם לא מפסיק לרדת. בבית חם, החמין כבר על הפלטה. לא נוסעים לשומקום. נהנים משבת חורפית. זה היה סיפור של חורף לא יותר.
פברואר 2021