אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו או יותר נכון תבנית נוף ביתו. כבר שנים שאני נלחמת בתבנית שעל פיה גודלתי. אני לא מנקה לפסח. הבעיה היא שמדובר בתסמונת לא פשוטה. יש רגשי אשמה, תסמיני גמילה ובעיקר השתאות. פליאה שהתסמונת הזו טבועה בנו כל כך עמוק. עובדה ידועה היא שמהרגע שמסתיים טירוף פורים כל אישה ובת מתחילות לקבל את התסמין הראשון שנקרא "גרדת האצבעות". ההרגשה שצריך להתחיל לנקות מתחילה מקצות הגוף. בסופו של דבר הן הסובלות ביותר. בהמשך העקצוץ ממשיך ומתפשט לכל הגוף. זה הסימן שהגיע הרגע. אקסטזת הניקיונות החלה. התסמונת הזו חוצה עדות, גילאים ומגדרים. כולם יוצאים להילחם באויב המשותף: החמץ. יש רמות בטירוף הזה. יש את אלו שמנקות את הבפנים של הבית עם הצינור של הגינה ומגלות את כל בני המשפחה למקום בלתי ידוע עד יעבור זעם. אחרות נועלות את הבית ומבצעות הגליה מרצון לכל המשפחה ליעד כשל"פי לכל הפסח. הרוב נמצאות באמצע. מנקות עד חורמה וזוב דם ומתייאשות מכל טיפת גשם ורוח מזרחית כי "בדיוק ניקיתי את החלונות". עונת הניקיונות לא מתואמת עם מזג האוויר הידוע בהפכפכיותו בתקופה זו.
הורי היו חילוניים מובהקים, מצוות הפסח לא ממש עשו עליהם רושם. הבעיה הייתה שהיו שתי בעיות: 1. סבתא שלי הדתייה עד מאוד גרה איתנו 2. אמא שלי הייתה חולה ידועה של תסמונת ניקיון הפסח. סבתא הייתה העילה ואמא שלי הייתה הסיבה האמיתית. אין כמו מבצע ניקיון כדי לגרום לאמא שלי אושר. המבצע תוכנן באופן צבאי מובהק עם סממנים של בית חולים. יש סדר ומשמעת עם תוכנית פעולה שתוכננה היטב. כמו ברחצת חולה מתחילים מהנקי למלוכלך. האזורים הרחוקים ראשונים: חדרי שינה, חדרי האמבטיה, הסלון ובסוף האויב העיקרי הלב הפועם – המטבח. כל הבית היה עובר לחצר, אמיתי. היא הייתה עוברת חדר חדר ומנחיתה הוראות או יותר נכון פקודות. כל חדר היה עובר הפשטה יסודית. לא מפספסת שום פינה. למרות העבודה הקשה שלנו היא הייתה מאושרת. אין כמו לשפשף את השטיח עם חומץ עד שנשמתנו יצאה. ניעור ספרים בכלל גרם לה לעור ברווז. בשלב הזה של ניעור הספרים הייתי תופסת פינה עם איזה ספר שמצאתי ו"נעלמת" לה בתוך העלילה. שואב האבק שהיה שמור בקופסא בארון הבגדים של סבתא היה יוצא למשימות נקודתיות בלבד כמו שאיבת הספה. הוא היה יותר ליופי מאשר לעבודה אמיתית. אמא האמינה בכוח הידיים. כל הווילונות היו מורדים ועוברים כביסה, תליה לייבוש, גיהוץ ותליה מחדש. יכול להיות שבגלל זה אין לי יותר מידי וילונות בבית. רק המחשבה על להוריד, לכבס, לגהץ ולתלות מחדש גורמת לי לתסמונת הפוכה. תסמונת ההתעלמות.
כשהגענו למטבח זה היה סימן שערב החג קרב ובא. לצד קניות כשל"פ אין סופיות ותכנון הבישולים המטבח היה עובר מהפכה. המקרר היה המבצר האחרון. גם כשהוא כבר עבר ניקיון יסודי והורתח כדבעי, עדין היו מדפים חמץ. לצערה הרב של אמא היינו צריכים לאכול, עצוב. מדפים מכוסים בנייר עיתון היו הסימן של החמץ ודיר באלק אם נצא מהמדף. ארגז כלי הפסח הורד מהבוידם, נוקה והחליף את הכלים החמצים. יש מין החגיגיות לאכול בכלים מסוימים במשך שבוע בשנה. כמות הכלים בארגז פחתה ככל שסבתא הזדקנה. אמא שהבינה שלא לעולם חוסן התקמצנה לקנות סט כלים חדש. זה היה השלב שהיא התחילה לחפף עם כל נושא החמץ, גם לה נמאס.
ערב פסח מתקרב. מכירת חומרי הניקוי בשיאה. כולם מנקים בתזזיתיות. הסופרים עמוסים בבעלים היסטריים ונשים עצבניות עם בגדים מוכתמים באקונומיקה. מזג האוויר מגעיל. כמו בכל שנה טיפות בוץ יורדות מהשמים ומפלס העצבים של המנקה הסדרתית עולה. אני יושבת במטבח עם כוס קפה ומרגישה משוחררת. לאחר הרבה שנים של גרדת אצבעות קלה (הכל קל יחסית לאמא שלי) אני יכולה להגיד שזהו אין יותר. לא מנקים לפסח. לא משתגעים מהתאריך הזה בשנה. חוגגים ונהנים.
מרץ 2021