מחר בערב נשב כולנו לסדר פסח. השנה החלטתי עם עצמי שאני מברכת בחג חירות שמח. אולי אם אני אשמיע את המילה חירות הרבה פעמים זה יחלחל לאנשהו וישפיע. לא שאני חושבת שזה יגיע לאוזניים חרשות וללב אטום אבל לפחות אני ארגיש שאני תורמת את השני גרוש למצפון שלי. אני נעה בין רשימות אינסופיות לחג לבין תחושה של מה יהיה. מה יקרה עם אותם שמחכים לחזור הביתה מאי שם עמוק עמוק בעזה. מה יהיה בכלל עם כל הפיטורים וההשמצות וההתבהמות הכללית.
בתקופה הזו של השנה כולם על הקצה ללא קשר למצב הכללי. גם בתקופות טובות יותר הייתה אותה הרגשה של הכנות אינסופיות, קניות בילתי פוסקות וריח כלור שנישא באויר. אולי זה בגלל העיסוק המוטרף בנקיונות (לא אצלי!) יחד עם העובדה שהילדים בחופש, החיפוש אחר המתנות שמחלקים לכל העולם ולאישתו, האירוח של המשפחה והחברים, ההתארחות אצל המשפחה והחברים. בקיצור בוקה ומבולקה. תוסיפו על זה את המצב והגעתם למצב כאוטי בריבוע.
כל המצב הזה יש הרגשה גרועה של הסתגלות. ממשיכים לחיות וזה חשוב אבל לעיתים יש יותר מידי מהממשיכים לחיות הזה. אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שעדין יש מלחמה שם בעזה. לא שמזכירים את זה בתקשורת, תחפשו באתרים ותראו כלום, נאדה אבל היא מתקיימת ועוד אייך. חיילים מסכנים את החיים שלהם ואנחנו עסוקים במי מביא חרוסת ומי מכינה את הקניידלך. יש גם חטופים שמנסים להסביר לנו שהם יחזרו כשתסתיים המלחמה, אבל היא לא מסתיימת ולא נראה שתסתיים. אני לא מצליחה להבין מה קורה, לי הדברים נראים כל כך פשוטים אבל מסתבר שהכוחות הפוליטיים הם אלו שמובילים אותנו באף ומשפיעים כל כך גרוע על החיים שלנו. היום התחלתי לבשל. הצלי צריך לעמוד במקרר עד מחר אז עכשיו הוא כבר בהתבשלות איטית ותיכף יעבור לתנור. דגי הקרפיון שנטחנו עד דק מחכים לי על השיש שאכין מהם גפילטע טעים ולא מתוק. עוגיות שקדים עם שוקולד בתנור. מחר יגיע תור המרק עם הקניידלך ושאר התפריט וסידור השולחן והבית. היום בערב ניפגש כל המשפחה לארוחת ערב כי מחר מתפצלים אז גם לזה צריך הכנות.. עוד מעט שר החוץ ילך לעשות השלמות קלות של חסה וסלרי ועוד ועוד, זה פשוט לא נגמר.. בקיצור החיים. יש לנו תוכניות לחול המועד, ניסע, ניפגש, נאכל הרבה וגם קצת מנוחה כי אני בחופש עד אחרי החג. יש גם קצת דאגות כי הכלב המזדקן שלנו ממש על הפנים ואנחנו תוהים מה יהיה או יותר נכון מתי זה יקרה. לא משעמם אצלינו. בערב החג נשב סביב השולחן ונקרא בהגדה השונה שלנו. היא מקוצרת ואביבית ולצידה נניח את הגדת החירות של מטה המשפחות להחזרת החטופים. על השולחן תיהיה מפה צהובה ופרחים צהובים והרגשת כובד. לא מרגיש לי חג אמיתי. אני לא מרגישה אביבית. גם מזג האויר ממש לא אביבי אלא יותר סגרירי. אתמול בכלל היו טיפטופי גשם ואני תוהה על הסימליות הזו. מאחלת לנו שכל החטופים יחזרו במהרה, ביחד בבת אחת ולא בטיפטפים. הם חייבים לחזור, הם הסמל למצב, הם בני הערובה של הפוליטיקה. החזרה שלהם ורק היא תסיים את האירוע הנורא שהתחיל מעשית בשבעה באורטובר אבל בעצם הרבה לפני. אין תקומה ללא חזרתם, אין חזרה לחיים בלעדיהם. חג חירות אמיתי ובשורות טובות לכולנו.
פסח 2025