בשבת האחרונה טיילנו. הילדים מנדנדים כבר הרבה זמן שנארגן טיול משותף. אז אירגנו. מזג האוויר היה מושלם. שמש חורפית נעימה לאחר ימים גשומים עד כדי זרא. בחרנו מסלול מותאם בפארק בריטניה עם שם מעניין 'שביל הבארות והבורות'. יצאנו לדרך כל החבורה כולל שר החוץ עם הברך הכואבת, החברה שמפאת התחייבויות קודמות הייתה צריכה לנטוש באמצע וההריונית שהגיעה לשלב שקצת לוחץ. טיילנו בין כלניות, רקפות ועוד מלא פרחים שלא את כולם הכרנו ואחרים שאף פעם לא ממש זכרנו. חיפשנו בארות, מצאנו בורות ונהנו מהשמש מהנוף ומהחברה. הטיול השאיר טעם של עוד מה שגרם לי במיידי לחשוב על מנהגי הטיולים המשפחתיים שלי. רוב הטיולים שלנו כילדים היו בחסות ו/או אל האחיות של אמא שלי. לאף אחד מהורי לא היה רישיון נהיגה. נסענו לדודות באוטובוס או שהתלווינו לאלו שכבר הייתה להם מכונית. בשלב מסוים אמא שלי כבר הפכה לנהגת מדופלמת ונרכשה מכונית אבל עדין הטיולים היו מאוד דומים רק שבמקום באוטובוס נסענו בסוסיתא. חדוות הטיולים שרתה בעיקר על אמא שלי. אבא הלך לצידה וסחב לה את התיק. הטיולים שהם יצאו אליהם היו בעיקר מאורגנים יחד עם נסיעות קבועות לארה"ב לאחותי. מסורת הטיולים שלהם נמשכה גם עם ההזדקנות. צוות מועדון דורות שהם פקדו מידי יום ביומו במועצה האזורית, אירגן באופן קבוע טיולים מותאמים לגיל השלישי. למרות מכאובי הגיל והבריאות הם יצאו לטיולים ונהנו בדרכם. אבא נאנח ואמא לא זכרה דבר .
ההיכרות שלי עם טיולים ברחבי הארץ התרחשה בחסות תנועת הנוער ובית הספר. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. מד הקילומטר היה הערובה לטיול מוצלח. ככל שהולכים יותר מתגאים יותר וזוכרים יותר. מאז לא הפסקתי לטייל. לידת הילדים רק העצימה את התחביב הזה. במשך שנים הרגלנו את ילדינו שסופ"ש מוקדש לטיולים. הבחירה הזו נולדה מתוך ההבנה שאין מצב שנשאר עם הילדים בבית. חייבים להוציא אותם לשחרר מרץ. השילוב של טיול בטבע עם ילדים היפר אקטיביים הוכיח את עצמו כמוצלח ביותר. חברנו להורים בסגנון דומה ויצאנו חבורה גדולה כל שבת ליעד זה או אחר. לעיתים כאשר לא היה יעד מוגדר קפצנו ליער חורשים הסמוך לקצת טבע ושחרור. בשבוע שעבר לאחר שבוע של חורף אמיתי יצאנו שר החוץ ואני בשישי בבוקר לנשום קצת אוויר ביער חורשים. לצד פריחה מדהימה נתקלנו בעקבות חזירי בר שנברו באדמה לחפש פקעות ובשועל אמיתי שהיה בשוק שיש בני אדם כל כך מוקדם בבוקר ביער. הוא הביט בנו הרים את זנבו ונעלם.
ההתארגנות לטיול בשבת הייתה רגילה. שר החוץ התעורר באישון לילה ואירגן את כל הדרוש. כמובן שההכנה החלה כבר באמצע השבוע עם רשימות, קניות וטיגון שניצלים (במו ידי). אין כמו בן זוג חסר מנוחה שמארגן את הכל ומה שנותר לי לעשות זה רק לארגן את עצמי. הצאצאים הגיעו עם קורי שינה על העיניים. לא היה להם פשוט להתעורר בשבת בבוקר. מיד קיבלנו את פניהם בקפה/תה ומאפה לצד פיתות עם חומוס/טחינה (שלא יאבדו במשקל חס וחלילה) שרכשנו באותו בוקר, חם מהתנור. מעניין אם יש שלב שבו הורים מפסיקים להכין, להביא, לסחוב, לבשל ולהגיע לפני כולם. לא שאני מקטרת רק מניחה את זה כאן (ילדים אנא התייחסותכם...). לכל טיול יש מבנה קבוע: נפגשים בתחילת המסלול לקפה ומאפה גם אם זה תה, מטיילים, מחפשים בנרות מקום לבליסת הצהריים, מוצאים (לעיתים זה לא פשוט), אוכלים, מקפלים ונוסעים הביתה לשנ"צ מאוחר. בטיול הנוכחי מצאנו זולה נהדרת לארוחת הצהריים. ממש על המסלול אך יחד עם זאת רחוקה מאנשים, כיאה לאוהבי האדם שאנו. היער היה עמוס באופן יוצא דופן ומציאת המקום הייתה מבחינת נס שככל הנראה לא יחזור על עצמו. בסיום האירוע ארזנו את כולם כולל הכלב והרחפן וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. נראה לי שזוהי תחילתה של מסורת ישנה.
פברואר 2022