השבוע לא רציתי לכתוב על השואה. השתדלתי להימנע ממחשבות על היום הזה שמחזיר אותי כל פעם מחדש לתהומות של עצב וחוסר יכולת להבין אייך זה קרה. חיפשתי נושאים אחרים לכתוב עליהם, מצחיקים או אופטימיים כאלו שלא יעלו דמעה אלא בת צחוק. אז רציתי. יום השואה הגיע ושלא כמו בעשרים שנה האחרונות לא הצלחנו להגיע לטקס בישוב. למען האמת לא ממש התאמצנו. חזרנו מביבי סיטר ולא התקיים ביננו דיון האם נלך או לא, פשוט התעלמנו. כל שנה אנחנו מקפידים ללבוש חולצה לבנה וללכת עם כולם לטקס שבני הנוער בישוב אחראים עליו. מקפידים ורואים אייך הילדים גדלים, פוגשים חברים ומתגאים בישוב שלנו שמקפיד וזוכר. השנה פשוט לא הלכנו. ישבנו בבית וצפינו בטלוויזיה.
תמיד ניראה לי שכבר אי אפשר לחדש לי על מה שקרה שם. מסתבר שיש עוד ועוד סיפורים שפשוט אי אפשר לתאר את הרוע ואכזריות של אותם אנשים. כל פעם אני שומעת עוד סיפור מצמרר ואני חושבת לעצמי כמה נורא זה היה ותוהה אייך למרות הכל היו שהצליחו לשרוד. צפיתי בעדויות וחשבתי על כמה מבוגרים המספרים, עוד מעט כבר לא ישארו שורדים בחיים והדור הבא לא יכיר אותם מקרוב כמונו. הם לא יראו שכנים עם מספר על היד, הם לא ישמעו צעקות מבית זה או אחר, הם לא יראו אנשים שהם מכירים אישית רדופים ומפוחדים מסיבה לא ברורה. אייך הם יבינו את השואה שהייתה אצלנו בת בית.
בבוקר בנסיעה לעבודה המשכתי לחפש נושא אופטימי לכתוב עליו השבוע אבל אז השירים הגיעו. כל שיר הכניס אותי עמוק יותר לשואה. השירים העצובים ליוו אותי עד העבודה, מזל ששם אני לא שומעת רדיו. בערב אני כבר אמצא נושא לכתיבה. אבל אז האנשים סביבי התחילו לספר סיפורי שואה וגם אני תרמתי את חלקי, ככה בקטנה. הזכרתי את הסרט שעשינו על אבא שלי ושלחתי אותו לחברה. ואז בקבוצה המשפחתית. ואז ככה בקטנה צפיתי בו. ואז נזכרתי ודמעתי אבל עדין התעקשתי עם עצמי שהפעם אני לא אכתוב על השואה.
הסרט על אבא שלי מעלה לי דמעות בעניים בכל פעם שאני צופה בו. השירים, הסיפור ובעיקר לראות את ההורים שלי שם בסלון שלהם עם הבגדים הפשוטים ועם הזקנה בעיניים ובזיכרון. בסוף הסרט נגה, שצילמה וערכה את הסרט בכישרון ענק, שואלת את אבא שלי אם יש משהו שהוא מתגעגע אליו. לאחר מחשבה קצרה הוא עונה "אין לי מה להתגעגע, טוב לי פה יותר". ככה במשפט אחד עם חיוך הוא סגר לי את הפינה האופטימית שלי. הוא שעבר כזה מסע, הצליח למרות הכל. התגבר, גם אם הוא סחב את זה איתו כל השנים. הוא בגילו המתקדם זכר הכל. זכר שמות של ערים ואירועים וסיפר למרות שהוא לא ממש הבין למה אני מתעקשת שיספר על מה שהיה. הוא וכל אותם שורדים שהתעקשו לא לספר, להתקדם קדימה, להקים מדינה, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לעבוד קשה ולנצח הם הסיפור האופטימי שלי השבוע. הוא לא התגעגע למה שהוא השאיר מאחור, החיים שלו היו כאן והוא היה מאושר. הוא לא ישן בלילות, הוא דאג לנו בצורה אובססיבית אבל הבית שהוא הקים עם אימא שלי היה כל עולמו. זה היה הניצחון הפרטי שלו ושלנו. הפוליטיקה הייתה חשובה לו לא פחות ואני בטוחה שהיה לו מה להגיד על המצב אבל אני בסיפור אופטימי אז למה להיכנס לזה.
אפריל 2023