כשהקורונה פרצה לחיינו במרץ השנה בנזוגי הפרטי פתח במלחמת הגנה היקפית. כאיש צבא לשעבר ושומר אישי בהווה הוא קבע את המהלכים בקרב. התקבלה החלטה פה אחד (שלו). הוא ישמש כשר החוץ ואותי הוא יחביא בבית עם כמה שיותר שכבות הגנה. העיקר שהמחלה לא תגיע אלי. בכל זאת הוא הבין את מה שהרבה אחרים טרם הבינו, מדובר ביהלום יקר ערך (אני למי שלא הבין!) אבל עם מחלת רקע. מאחר וכך נקבעו מעתה והלאה כל רכיבי ההגנות הנדרשות. בסגר הראשון הוא והילדים עשו קניות ניקו וחיטאו כל דבר שנכנס הביתה ואני חטפתי צעקות כל פעם ששכחתי לשים מסיכה או שהתקרבתי יתר על המידה לנושם אקראי שעבר לידי. זה עבד, לא נדבקתי בקורונה. עברנו את הסגר הראשון כראוי ומאחר וכך הוא הסכים לשחרר אותי קצת לעבודה. כל יום בשובי לבסיס התקיים תחקיר שכלל: עם מי ניפגשתי, מה היה המרחק והאם כולם עטו מסיכות. כל סוף שבוע גם אם יצא יום שלישי הוא קיטר על הילדים שלא שומרים, על מכחישי קורונה למיניהם ובכלל כעס על כל העולם ואישתו. מבחינתו לסגור את הבית ולחכות שהצרה תעבור.
הגל השני הגיע במלוא עוצמתו. שר החוץ היה מודאג. לאור ההדבקות וההיחשפויות מסביבנו עברתי לעבוד בבית. כמו רובנו. הילדים המשיכו להגיע כי מה לעשות יש בנינו איזה קשר משפחתי בילתי נתיק. עקרונות ההגנה נשארו כשהיו. קו ראשון, קו שני בדיוק לפי התורות הצבאיות וההנחיות. אבל באופן לא מפתיע הוירוס לא קרא את ההנחיות. הוא פשוט עבר. מהפה של זה ליד של ההוא שנגע אולי בירקות בסופר והועבר אלי בדרך מיסתורית. מיד לאחר יום כיפור הגיעו התסמינים. שפעת. הגרון כאב, השרירים התכווצו, הנזלת נזלה. הרגשתי רע. שר החוץ לחץ, החברות חשבו שאין סיכוי והתשובה למרבה ההפתעה יצאה חיובית. הלם. שוק. פחד. מי לעזאזל הדביק אותי? אייך אני אעבור את המחלה? מה עם מחלת הרקע? את מי אני הדבקתי?
כל הסביבה נכנסה לבידוד והתחלנו יחד לספור ימים ולבדוק תסמינים. לא עבר יום ומסתבר שגם שר החוץ נדבק. מה הפלא בכל זאת ישנים באותה מיטה. אם כבר בידוד ומחלה אז עדיף בשניים. המחלה עברה על שנינו קצת אחרת. אני חוויתי אותה כשפעת שמשתפרת באיטיות. הוא חווה כאבי שרירים קשים, עייפות, חולשה ושיעול שלא חולף. תמיד ידעתי שהמין החזק לא ממש חזק. אני כבר מסתובבת חסרת מעש בבית ואפילו עובדת קצת והוא שרוע על הספה ומקרטע בדרך להבראה.
היום כשכבר עברו מעל 10 ימים מהתסמינים אפשר להגיד שאנחנו רגועים. עברנו את זה יחסית טוב. נכון עדין לא החלמנו לגמרי אבל רואים את האור בקצה הקורונה (הפרטית שלנו). על פי המומחים ההחלמה עוד תיקח זמן אבל לפחות אנחנו אחרי. צאצא אחד הדבקנו ככל הנראה אבל כפי שכולם יודעים הצעירים עוברים את זה בקלות יחסית. יום אחד של אי נוחות קלה וזהו. היה כלא היה. במקום שיהיה איזה וירוס שידבק לצעירים החזקים והיפים שיכולים להתמודד ושיעבור מהר, מצאו את הנאחס הזה שנדבק למבוגרים, חלשים, בעלי קמטים ומשקל עודף. למה? מה עשינו? לא הרווחנו כל קמט וקילו בעבודה קשה? Haven't we suffered enough
כיאה למכתב שחרור צריך לסכם את האירוע. אז מה היה לנו? שני מבוגרים על קצה הגיל המסוכן. מחלות רקע זניחות (מסתבר). הקפדה יתרה על כל בדל של הנחיה (היו קצת הפרות אבל השב"כ עוקב אז זה לא המקום לפרט...). לא נחשפנו לאף חולה מאומת, לפחות לא ביודעין. חלינו. בידדנו קצת אנשים (סליחה....) החברים תמכו עד בלי די (תודה על הטלפונים וכמובן על הקוסקוס) וכמעט הבראנו.
ועכשיו? נמשיך להקפיד, נקווה שגם אחרים. יחד נעצור את שרשרת ההדבקות.