אני רוצה להצהיר שחור על גבי לבן: אני אוהבת את ילדיי. מאוד! יחד עם זאת חשוב לי להבהיר שממש, אבל ממש אני לא רוצה שהם יחזרו הביתה. קורונה או לא קורונה. די עברתי את השלב הזה. רוצה את השקט שלי, רוצה לעשות מה שבא לי. ללכת בעירום בבית (בחלומות הלילה - לא קורה), לבשל מתי שמתחשק לי (הלוואי ולא הייתי צריכה - קורה) לנקות אייך ומתי שבא לי (כנ"ל - קורה) לארח את מי שאני אוהבת (מתגעגעת – כמעט ולא קורה בגלל הקורונה). לא רוצה שיסתובבו לי בבית מגודלים עם דרישות. עברתי את זה בגל הראשון. היה וטוב שעבר. בקיצור לא רוצה שתחזרו הביתה.
אני כנראה שייכת לדור אחר. דור יותר אגואיסטי. לפעמים זו לא מילה גסה. אדם צריך לחשוב על עצמו לפעמים. ההורים שלי היו מדור אחר. כשהודענו להם לפני 25 שנים שאנחנו והילדים עוברים אליהם לשנתיים, לא היה סימן שאלה בסוף המשפט. זו הייתה הודעה עם תאריך ביצוע. הבנזוג האישי שלי התקבל לתואר שני בטכניון ולנו היה ברור שזה בדיוק השלב לעבור להורים חזרה לצפון. הבית עם הגינה היה בשלב של בניה וזו הזדמנות לחסוך. עברנו 2 מבוגרים ושלושה ילדים טורבו לבית של ההורים במושב. הבית שלהם הפך ברגע אחד להיות הבית שלנו. ההורים שלי קיבלו אישור להמשיך לישון בחדר השינה שלהם וכל השאר היה שלנו. חילקנו את הבית שווה בשווה: הם- חדר אחד, אנחנו - שלושה חדרים, סלון, מטבח וחצר. חצי בחצי. הבן הגדול היה אז בן 3 שנים והקטנים בני 8 חודשים. שלב לא פשוט בחיי משפחה. ההורים שלי קיבלו את הפלישה בשמחה. ויתרו על הסלון שעבר לגור במחסן עם העכברים. הסכינו לבכי בלילה ולצעקות ביום. חרפו נפשם בכל הנוגע לבישולים ופולניות מצויה. אנחנו מנגד היינו מאושרים. מה רע, מבחינת כוח עבודה מדובר על 8 ידיים לשלושה ילדים. אם מחלקים לפי 2 ידיים לילד תמיד יש מישהו שיכול לנוח. מצב אידאלי.
ברגע שהיינו מגיעים מהמעון הילדים היו נשלפים מהאוטו ומקבלים תשומת לב צמודה. שנתיים בלי פנצ'ר בעבודה. היו לי שמרטפים צמודים עם טובות הנאה מובנות. בלילות כשיואב השתעל את עצמו לדעת מי שהחזיק אותו על הידיים היה אבא שלי. לילות על גבי לילות. בכל זאת, לי יש עבודה מחר לא? הגיוני. מחלות שלמות עברו עלינו ותמיד הייתה עזרה. לא פשוט כשמגדלים ילד ועוד תאומים עם הבדל של שנתיים ביניהם. הייתה חלוקה ברורה מי עושה מה, מתי ואייך. ההורים שלי היו שרי הפנים ואנחנו שרי החוץ. במילים אחרות הם טיפלו בילדים ואנחנו עשינו סק"ס: סידורים, קניות וספונג'ה....
בסיום השנתיים כשהבנזוג האישי סיים את חובותיו האקדמיים, הפרידה הייתה לא פשוטה. הייתה כאן גמילה לשני הצדדים. ההורים שלי נאלצו להיפרד מתעצומות האהבה שהורעפו עליהם, מהרעש, ההמולה ומהעבודה הקשה. הבית שינה את צורתו בחזרה לילדים FREE. הסלון חזר מהמחסן, הצעצועים נעלמו ואיתם כל ההגבלות מעצם נוכחותם של 3 ילדים. אנחנו נאלצנו ללמוד להסתדר עם הילדים ללא ידיים נוספות, על כל השתמע מכך. הילדים והסבא/סבתא התגעגעו. אנחנו, למרות כל טובות ההנאה שנלוו למגורים המשותפים, נשמנו לרווחה. קשה לחיות עם ההורים. יותר עדיף ביקורים הדדיים וכאלו היו הרבה.
לכאורה לאור העבר אפשר היה לחשוב שאשמח לקבל את הילדים חזרה בכל עת. אז זהו שלא. אני אומרת קבל עם ועדה, לי זה לא מתאים. נכון עוד אין לי נכדים (ילדים ראו זאת כקריאת התעוררות!!) אבל אייך שזה נראה עכשיו אני מעדיפה להסתפק בביקורים הדדיים. חותמת היום על כל דבר שתבקשו: פינוקים, בישולים, כביסה, שמרטפות מוגבלת בזמן, מה שתירצו, רק אל תחזרו הביתה.
יולי 2020